וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃

ויבן שם מזבח. עַל בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע וְעַל בְּשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵהּ

וַיֵרָא ד'. בדרך נבואה והמלה מבניין נפעל והנוח הנעלם בין היו"ד והרי"ש תחת הדגש, הראוי להיות ברי"ש להתבלע נו"ן נפעל:

הנראה אליו. שם התואר מהבנין הנזכר וכמוהו "ואשר היה נעשה" (נחמיה ה יח):

וְטַעַם לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו כִּי הוֹדָה לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְזָבַח לוֹ זֶבַח תּוֹדָה עַל שֶׁנִּרְאָה אֵלָיו, כִּי עַד הֵנָּה לֹא נִרְאָה אֵלָיו הַשֵּׁם וְלֹא נִתְוַדַּע אֵלָיו בְּמַרְאָה וְלָא בְּמַחֲזֶה, אֲבָל נֶאֱמַר לוֹ "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה אוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּרְמֹז "הַנִּרְאֶה אֵלָיו" עַל סוֹד הַקָּרְבָּן (עיין רקאנטי כא ב), וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:

[אתן את הארץ הזאת לשון זכר גבי נקבה].

וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם. מַה שֶּׁלֹּא נִרְאָה אֵלָיו ה׳ מִיָּד כְּשֶׁאָמַר לוֹ לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, לְפִי שֶׁאָז הָיָה עֲדַיִן בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּדַעַת הָראב״ע, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אֵין שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ נִגְלֶה, וּרְאָיָה מִיּוֹנָה, (מכילתא בא יב ד) וְאִם כֵּן לֹא נִרְאָה אֵלָיו שָׁם ה׳ בְּמַרְאָה, כִּי אִם קוֹל דְּבָרִים לְבַד הָיָה שׁוֹמֵעַ, וְעַל כֵּן לֹא בָּנָה שָׁם מִזְבֵּחַ, רַק ״לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו״ (בראשית יב:ז). אֲבָל בְּעוֹד שֶׁלֹּא הָיָה נִרְאֶה אֵלָיו, לֹא רָצָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה (שמות ד א) ״כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה׳״ (שמות ד:א), כִּי אֵין דַּרְכוֹ לְהִתְרָאוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבְזֶה יַכְחִישׁוּ לוֹמַר שֶׁגַּם קוֹל לֹא שָׁמַעְתָּ.

וַיֵּרָא ה׳ אֶל וְגוֹ׳ וַיִּבֶן שָׁם וְגוֹ׳. כַּוָּנַת הַכָּתוּב לְהוֹדִיעַ הַפְלָגַת חִבַּת אַבְרָהָם בְּקוֹנוֹ, כִּי ה׳ נִגְלָה אֵלָיו וּבִשְּׂרוֹ בַּזֶּרַע וּבִנְתִינַת הָאָרֶץ, וְהוּא לֹא הֶחְשִׁיב בְּשׂוֹרַת שְׁתֵּי מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לִכְלוּם בְּעֵרֶךְ שִׂמְחָתוֹ בְּגִלּוּי שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ט״ז:י״א) ״שׂוֹבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ״, וְהוּא אָמְרוֹ וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו, כָּאן פֵּרֵשׁ סִבַּת שִׂמְחָתוֹ אֲשֶׁר עָלֶיהָ בָּנָה מִזְבֵּחַ הוּא לְצַד הֵרָאוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ אֵלָיו, וְהָבֵן. וְזֶה אוֹת לְבָנָיו כַּמָּה מֵהֶם אֲשֶׁר הִרְחִיקוּ חֵשֶׁק הַזֶּרַע בְּעֵרֶךְ חֵשֶׁק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וְצֵא וּלְמַד מִבֶּן עַזַּאי (יבמות ס״ג:) בְּטַעֲנָתוֹ ״וּמָה אֶעֱשֶׂה וְנַפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה״.