וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃

הנה נא אדני. הִנֵּה נָא אַתֶּם אֲדוֹנִים לִי אַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי. דָּבָר אַחֵר הִנֵּה נָא צְרִיכִים אַתֶּם לָתֵת לֵב עַל הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בָכֶם וְזוֹ הִיא עֵצָה נְכוֹנָה:

סורו נא. עַקְּמוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי דֶרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁלֹּא יַכִּירוּ שֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין שָׁם, לְכָךְ נֶאֱמַר סוּרוּ (בראשית רבה):

ולינו ורחצו רגליכם. וְכִי דַרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לָלוּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ? וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם אָמַר לָהֶם תְּחִלָּה רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹט, אִם כְּשֶׁיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם וְיִרְאוּ שֶׁכְּבָר רַחֲצוּ רַגְלֵיהֶם יַעֲלִילוּ עָלַי וְיֹאמְרוּ כְּבָר עָבְרוּ שְׁנֵי יָמִים אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ לְבֵיתְךָ וְלֹא הוֹדַעְתָּנוּ, לְפִיכָךְ אָמַר, מוּטָב שֶׁיִתְעַכְּבוּ כָּאן בַּאֲבַק רַגְלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִין כְּמוֹ שֶׁבָּאוּ עַכְשָׁו; לְפִיכָךְ אָמַר לִינוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ רַחֲצוּ:

ויאמרו לא. וּלְאַבְרָהָם אָמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה, מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית רבה):

כי ברחוב נלין. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא, שֶׁאָמְרוּ לֹא נָסוּר אֶל בֵּיתְךָ אֶלָּא בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר נָלִין:

וַאֲמַר בְּבָעוּ כְעַן רִבּוֹנַי זוּרוּ כְעַן לְבֵית עַבְדְּכוֹן וּבִיתוּ וְאַסְחוּ רַגְלֵיכוֹן וּתְקַדְּמוּן וּתְהָכוּן לְאָרְחֲכוֹן וְאֲמָרוּ לָא אֶלָּהֵן בִּרְחוֹבָא נְבִית

הנה נא אדוני. רבותי, לשון חול וכאשר תמצא מלת סור ואחריה מ"ם היא כמשמעה ואם אחריה אל"ף הפתוח בפתח קטן טעמה שיסור ממקומו וילך אל הקורא, או אל המקום הנקרא, כמו "סורה אלי" (שופ' ד יח):

ויאמרו לא. אם לא תפצר וזאת המלה רבוי דברים כטעם פיוסים, וכן "ואון ותרפים" הפצר (ש"א טו כג):

הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית י"ט:ב'), הִנֵּה נָא אַתֶּם אֲדוֹנִים לִי אַחַר שֶׁעֲבַרְתֶּם עָלַי. וְהַנָּכוֹן שֶׁהוּא לְשׁוֹן תְּחִנָּה, אֲדֹנַי הִנֵּה נָא בֵּית עַבְדְּכֶם, סוּרוּ נָא אֵלַי. וּמִלַּת "סוּרוּ" כְּמוֹ "סוּרָה שְׁבָה פֹה" (רות ד א), "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא" (שופטים ד יח):

וְטַעַם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם לְהַגִּיד לָהֶם שֶׁלֹּא יִתְעַכְּבוּ בָּעִיר אַחַר הַבֹּקֶר, כִּי יָדַע בְּעִנְיַן אַנְשֵׁי הָעִיר וְרִשְׁעָם, אֲבָל הָיָה חוֹשֵׁב כִּי בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ. אוֹ שֶׁרָאָה אוֹתָם כְּהוֹלְכֵי אֳרָחוֹת, לֹא יִתְעַכְּבוּ בָּעִיר, וְאָמַר וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם אִם תִּרְצוּ:

כי ברחוב נלין - אלא ברחוב נלין.

ולינו הכנסו לבית מיד קודם שיתנו בכם עיניהם פריצי העיר שאם תתעכבו חוץ לבית שמא יכירו בכם.

ורחצו רגליכם אף זו עשה כשורה אמר אם הללו יהיו נראין באבק שעל רגליהם הרשעים יחקרו היכן לנו.

ולינו ורחצו וכי אדם עשוי ללין תחלה ואחר כך רוחץ, ועוד הרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט אם יכנסו הם לבית אחר רחיצת רגליהם שמא יכירו מקצת פריצי העיר ויראו רגליהם בלא טינוף ויאמרו כבר עברו שלשה ימים שבאו אלו אל ביתך ולא הודעתנו מוטב שיכנסו רגליהם מטונפים ואם יכירו בביאתם יהיו נראים כבני אדם שבאו מיד לפיכך אמר והשכמתם והלכתם לדרככם פן יכירו בכם.

כי ברחוב נלין כדי שיראו אותנו אנשי העיר שלהפכה באנו אולי ישובו.

וְהִשְׁכַּמְתֶּם וְגוֹ׳. רָמַז לָהֶם שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְעַלֵּם מֵאַנְשֵׁי הָעִיר וּלְהַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר לָלֶכֶת, כִּי חָשׁ עַל כְּבוֹדָם שֶׁלֹּא יֵדְעוּ מֵהֶם וְיִהְיֶה מַה שֶׁהָיָה.