בְּרֵאשִׁית ב׳ · ט״ו

וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הקדוש ברוך הוא לקח את האדם והניחו בגן עדן ״לעבדה ולשמרה״. רש״י מבאר על דרך המדרש ש״ויקח״ - לקחו בדברים נאים ופיתהו להיכנס. אבן עזרא מבאר ש״לעבדה ולשמרה״ מוסב על הגן: לעבדה - להשקות את הגן, ולשמרה - מפני החיות שלא ייכנסו ויטנפוהו. חזקוני מפרש בדרך דומה: לעבדה להשקותה, ולשמרה שלא ירמסוה רגלי בהמה. ספורנו מבאר בדרך רוחנית ש״לעבדה״ פירושו לעבוד את נשמת החיים, ו״לשמרה״ שלא תיפסד. אור החיים אף הוא מבאר שהעבודה והשמירה הן דוגמה לרוחניות, שהגן הגשמי רומז לעבודה רוחנית.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, ספורנו, חזקוני, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויקח. לְקָחוֹ בִדְבָרִים נָאִים וּפִתָּהוּ לִכָּנֵס (בראשית רבה):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרֵיהּ בְּגִינְתָא דְעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְרַהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

בגן, לשון זכר ונקבה וכן חבורו גנים גנות, והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה, איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן, ואחר שחטא והוציאו לעבוד את האדמה, וכבר היה עובד האדמה, רק פי' לעבדה על הגן שמפריו יאכל, ואחר שחטא שב לאכול את עשב השדה, והוא הלחם,

וטעם לעבדה, להשקות הגן ולשמרה מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו וי"א כי כן פי' לעבוד מצותו והמצוה לא תעבוד:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

לְעָבְדָהּ. לַעֲבוֹד אֶת נִשְׁמַת חַיִּים, כְּאָמְרוֹ "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב:ז).

וּלְשָׁמְרָהּ. שֶׁלֹּא תִפָּסֵד בְּהַתָּכַת הַלַּחוֹת הַשָּׁרְשִׁי הַנִּתָּךְ בַּחוֹם הַטִּבְעִי, וְזֶה כִּי אוֹתָם הַפֵּרוֹת הַנִּכְבָּדִים הָיוּ מוֹלִידִים תָּמִיד תְּמוּרַת מַה שֶׁנִּתָּךְ בִּלְתִּי עִפּוּשׁ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לעבדה להשקותה.

ולשמרה שלא ירמסוה רגלי בהמה וחיה שעדיין לא היו שם להט חרב והכרובים. ד״‎א לעבדה על שם ששת ימים תעבוד. ולשמרה על שם שמור את יום השבת וכן הוא לעבדה בששת ימי המעשה ולשמרה ביום השבת שאין בו עבודה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּקַּח וְגוֹ׳ לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ - מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב יַגִּיד כִּי הַגָּן צָרִיךְ לָהּ עוֹבֵד וְשׁוֹמֵר, וְהָאֱמֶת יַכְחִישׁ זֶה, כִּי לָמָּה יִהְיֶה צָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ? אִם מֵהַגַּנָּבִים - זֶה הֲבַאי הִיא, וּמַה הִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה הַגָּן? וְאִם צְרִיכָה עוֹבֵד, אִם כֵּן זֶה לָהּ חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה מִי עֲבָדָהּ?

אָכֵן יֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי כָל הוֹוֶה אֵינוֹ אֶלָּא דֻּגְמָא לְרוּחָנִיּוּת, וּכְמוֹ שֶׁהָאֲדָמָה צְרִיכָה עֲבוֹדָה וְהַזְרָעָה וְהַגְשָׁמָה לְהוֹצִיא מְזוֹן הָאָדָם, גַּם שְׁמִירָה מִדְּבָרִים הַמַּפְסִידִים וְהַמְּרִיעִים לַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ כֵן גַּן עֵדֶן אֲשֶׁר הִיא הַיּוֹם אַדְמַת הַנְּפָשׁוֹת לְבַד, כִּי הַגּוּפוֹת נִגְשְׁמוּ, גַּם הִיא צְרִיכָה עֲבוֹדָה וּשְׁמִירָה כְּפִי רוּחָנִיּוּתָהּ. הַגְשָׁמָה הַמְיֻחֶדֶת לָהּ הִיא עֵסֶק הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ל״ב:ב׳): ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״, וְהַזְּרָעִים הֵם מִצְווֹת עֲשֵׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, כָּרָמוּז בְּדִבְרֵי הַנָּבִיא (הושע י׳:י״ב): ״זִרְעוּ לָכֶם״ וְגוֹמֵר, וַהֲגַם שֶׁלֹּא נִזְכַּר בְּדִבְרֵי הַנָּבִיא אֶלָּא הַצְּדָקָה, לֹא עַל פְּרָט הַצְּדָקָה לְבַד הוּא אוֹמֵר אֶלָּא עַל כָּל פְּרָטֵי הַצְּדָקוֹת הוּא אוֹמֵר, וְכֵן הוּבָא בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש תהלים קיד) שֶׁכָּל מִצְווֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹרְעָהּ וְכוּ׳, וְהָעֲבוֹדָה הִיא הִתְעַסְּקוּת גָּדוֹל וְהִסְתַּכְּלוּת נִמְרֶצֶת בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא עִקַּר מִצְוָתָהּ, וְהַשְּׁמִירָה גַּם כֵּן לְבַל יִפְרֹץ גְּדָרֶיהָ וּלְבַל יַפְסִיד צְמָחֶיהָ, וְהִיא שְׁמִירַת מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה אֲשֶׁר צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׁמֹר לְבַל עֲבוֹר עֲלֵיהֶם כִּי הֵם הַמַּפְסִידִים כָּל דָּבָר טוֹב. וְהוּא אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כא.): ״עֲבֵרָה מְכַבָּה מִצְוָה״, וַהֲגַם שֶׁאָמְרוּ וְאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תּוֹרָה, אֵין כַּוָּנָתָם לוֹמַר שֶׁמַּעֲשֵׂה הָרַע לֹא יַפְסִיד הַתּוֹרָה כָּל עִקָּר, אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאֵין כֹּחַ בַּעֲבֵרָה אַחַת לְכַבּוֹת הַתּוֹרָה, וּלְעוֹלָם כִּי יַרְבֶּה לְהַשְׁחִית תִּשָּׁחֵת תּוֹרָתוֹ וְיִדְעַךְ נֵרָהּ וְתֵהָפֵךְ שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו רַחֲמָנָא לִצְּלָן:

וּמֵעַתָּה יֻצְדַּק לוֹמַר עַל גַּן עֵדֶן ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״. וְהִנֵּה בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁהִנִּיחַ ה׳ הָאָדָם בְּגַן עֵדֶן, הָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בִּפְעֻלּוֹת צַדִּיק לְחַיִּים בְּמַעֲשָׂיו מַה שֶׁהָיָה פּוֹעֵל בְּגַן עֵדֶן, אַךְ אַחַר אֲשֶׁר נִגְרַשׁ הָאָדָם הֻשְׁלַל מִמֶּנּוּ רְאוֹת הַדָּבָר, אֲבָל הַמַּעֲשֶׂה נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ, כִּי הָרוּחָנִיּוּת לֹא יִמְנָעֶנָּה הַהַרְחָקָה וְהַפְּעֻלָּה נַעֲשֵׂית. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ בָּעוֹלָם הַזֶּה לֶאֱכֹל מִפְּרִי דַרְכּוֹ שֶׁהוּא מְזוֹן הַנְּשָׁמָה בְּגַן עֵדֶן. שׁוּב בָּא לְיָדִי מַאֲמַר חֲזַ״ל וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״לְעָבְדָהּ״ - אֵלּוּ מִצְווֹת עֲשֵׂה, ״וּלְשָׁמְרָהּ״ - אֵלּוּ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְכַוָּנָתָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל