וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃

וּפַקִּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכֹּל אִילַן גִּינְתָא מֵיכַל תֵּיכוּל

ויצו, מלת צווי עם על, מצות לא תעשה, וכן על העבים אצוה (ישעי, ה ו) אעפ"י שהתרתי לך פרי עץ הגן, לא תאכל מפרי עץ הדעת,

מִכֹּל עֵץ הַגָּן. כְּפִי חִלּוּף הַזְּמַנִּים בְּמַבָּטֵי הַכּוֹכָבִים, כְּאָמְרוֹ "לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר" (יחזקאל מז:יב).

ויצו ה׳‎ אלקים על האדם לא נסהו בשבילו שכל מה שהיה ועתיד להיות היה גלוי לפניו אלא להפיס דעתן של מלאכי רחמים שהיו מבקשים עליו רחמים יותר מדאי הראה להם שלא יעמוד בנסיון. ורבותינו דרשו מכאן שבע מצות לבני נח.

ויצו אלו דינין. וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'.

ה' זה כבוד של הקב״‎ה וכן הוא אומר ונוקב שם ה׳‎ מות יומת.

אלקים זה עבודת כוכבים, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים.

על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם.

לאמר זה גלוי עריות וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו.

מכל עץ הגן זה גזל.

אכל תאכל זו אבר מן החי בא אברהם והוסיף מילה. בא יעקב והוסיף גיד הנשה בא יהודה והוסיף מצות יבום באו ישראל והוסיפו עליהם שבת וכבוד אב ואם.

על האדם עליו ועל זרעו אחריו לפיכך לא כתב את האדם.

[על האדם על כל אבריו של האדם]

מכל עץ הגן אכל תאכל וא״‎ת א״‎כ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק לומר שאכל מעץ החיים. ואם כן היאך נקנסה עליו מיתה לאחר מיכן כשאכל מעץ הדעת אלא יש לומר שלא אכל מעץ החיים שלא נשתהה בגן עדן אלא ג׳‎ שעות ואם תמצא לומר אכל ממנו שמא עץ הדעת סם המות הוא לאוכל מעץ החיים. ועץ החיים סם המות הוא לאוכל מעץ הדעת לפיכך לאחר שאכל מעץ הדעת אמר הקב״‎ה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים פעם שנית ואכל וחי לעולם וקרוב לבריות לטעות אחריו אבל מאחר שלא יאכל מעץ החיים אחר עץ הדעת ודאי ימות. ד״‎א מכל עץ הגן אכל תאכל לאו מעץ החיים קאי שהרי אינו צריך אזהרה שמה שכתוב ועץ החיים בתוך הגן היינו באמצע הגן וראיה לדבר שתרגומו באמצע גינתא. ועץ הדעת היה מקיפו סביב על פני כל סביבו נמצא ששניהם באמצע הגן וכל זמן שלא יעבור ולא יקח מעץ הדעת עץ החיים יהיה שמור בתוכו לפיכך לא נזהר רק על עץ הדעת וכשעבר ואכל ממנו אז אמר הקב״‎ה הן האדם היה כאחד ממנו וגו'. ד״‎א אדם הורשה לאכול מכל עץ הגן רק מעץ הדעת כדכתיב ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכל זמן שלא תאכל ממנו לא יהיה בך דעת ויצר להבחין בין טוב לרע ואיני דנך אלא שוגג ולא תהיה חוטא ואין מיחוש בדבר אם תחיה לעולם מאחר שלא תחטא אבל אם תטעום ממנו הריני דנך מזיד וקונס עליך מיתה פן תהיה חי חוטא לעולם. ד״‎א מה שלא הוזהר האדם על עץ החיים היינו לפי שהיה עתיד לעבור על צווי ומוטב שיאכל מעץ הדעת משיאכל מעץ החיים.

וַיְצַו ה׳ וְגוֹ׳. טַעַם אָמְרוֹ לֵאמֹר וְכָפַל אָכֹל תֹּאכֵל וְכָפַל מוֹת וְגוֹ׳, יְכַוֵּן עַל חַוָּה, שֶׁצִּוָּהוּ לֵאמֹר הַמִּצְוָה לְחַוָּה: אָכוֹל - אַתָּה, תֹּאכֵל - בַּת זוּגְךָ, מוֹת - אַתָּה, תָּמוּת - גַּם הִיא אִם תַּעֲבֹר. יֶשְׁנָהּ בָּאַזְהָרָה וְיֶשְׁנָהּ בָּעֹנֶשׁ.

וּמָצָאתִי שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה פרק כח) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רַבִּי תַּחְלִיפָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם נַקְדִּים לָאֲנָשִׁים כְּמוֹ שֶׁהִקְדַּמְתִּי לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ נִצְטַוֵּית חַוָּה וְעָמְדָה וְקִלְקְלָה״ וְכוּ׳ עַד כָּאן. דִּקְדֵּק לוֹמַר ״נִצְטַוֵּית״ וְלֹא אָמַר ״צִוִּיתִי לְחַוָּה״, לִרְמֹז דְּבָרֵינוּ, כִּי לְאָדָם צִוָּה לֵאמֹר לָהּ.

עוֹד יִרְמוֹז בְּכֶפֶל אָכוֹל תֹּאכֵל מוֹת תָּמוּת, לוֹמַר כִּי הַמַּתָּנָה נְתוּנָה לוֹ וּלְכָל הַבָּאִים מִמֶּנּוּ שֶׁהֵם כָּל זַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לֶאֱכוֹל מֵהַגָּן, וְאִם וְגוֹ׳ מוֹת וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ: מוֹת הוּא וְיָמוּתוּ כָּל הַבָּאִים מִמֶּנּוּ עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכֵּן הָיָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים עַד אֲשֶׁר תֹּאבַד זוֹהֲמָא שֶׁנִּדְבְּקָה אָז וּבִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיהו כה:ח).

וְטַעַם אָמְרוֹ וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים, וְלֹא הִסְפִּיק בְּאָמְרוֹ ״וַיְצַו ה׳״ אוֹ ״וַיְצַו אֱלֹהִים״, כָּאן רָמַז רַחֲמִים וְדִין: אִם יֵיטִיב יַקִּיפֵהוּ בְּרַחֲמִים, וְאִם לֹא - מִשְׁפָּט לְמוּלוֹ.