בְּרֵאשִׁית כ״ג · א׳

וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃

במילים פשוטות

הכתוב מונה את שנות חייה של שרה: מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. רש״י מסביר שהמילה ״שנה״ חוזרת בכל חלק כדי ללמד שכל תקופה נדרשת בפני עצמה - בת מאה כבת עשרים ללא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי, לומר שכולן היו שוות לטובה. רשב״ם מעיר שבדרך כלל התורה אינה מפרטת את שנות חייהן של הנשים, ובשרה הוצרך הכתוב לפרש מפני שהוצרך להזכיר את מיתתה בשל קניית מערת המכפלה. אבן עזרא מציין שהלשון ״חיי שרה״ ברבים היא מנהג הלשון. בסך הכל חיה שרה מאה עשרים ושבע שנים.
מבוסס על רש״י, רשב״ם, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת ק' כְּבַת כ' לְחֵטְא, מַה בַּת כ' לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עֳנָשִׁין, אַף בַּת ק' בְּלֹא חֵטְא, וּבַת כ' כְּבַת ז' לְיֹפִי:

שני חיי שרה. כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

חיי. לשון רבים ולא יתפרדו ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט והפך הדבר כמו שני יעקב:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ג:א'), לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא וּבַת עֶשְׂרִים כְּבַת שְׁבַע לְיוֹפִי. וְכֵן כָּתַב בִּשְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם (רש"י על בראשית כ"ה:ז'). וְאֵין מִדְרָשׁוֹ זֶה נָכוֹן, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל (שם פסוק יז) נֶאֱמַר כִּשְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם בְּשָׁוֶה, וְלֹא הָיוּ שָׁוִים בְּטוֹבָה, אֲבָל הָיָה מִתְּחִלָּה רָשָׁע וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בַּסּוֹף. וְעוֹד כִּי שָׁנָה שָׁנָה לְחַלֵּק מַשְׁמַע, וְאֵינֶנּוּ נִדְרָשׁ לְהַשְׁווֹתָן. אֲבָל "שָׁנָה שָׁנָה וְשָׁנִים" דֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן הוּא, וּמָה שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה נ"ח:א') בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים לְחֵטְא, לֹא דָּרְשׁוּ כֵּן אֶלָּא מִיִּתּוּר הַלָּשׁוֹן שֶׁחָזַר וְאָמַר "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", שֶׁכְּלָלָן וְהִשְׁוָה אוֹתָן. וְלֹא יִדְרְשׁוּ כֵן בְּאַבְרָהָם:

מקור: ספריא · CC BY

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ויהיו חיי שרה - אף על פי שבשאר נשים לא נתפרש ימי חייהן, בשרה הוצרך לפרש בשביל שהוצרך להזכיר מיתתה, בשביל קנין המערה פירש מתי מתה לאחר תשעים של הורתה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ויהיו חיי שרה הרוצים למנות גימטריאות אומר כמנין ויהיו , היו חייה הם שלשים ושבע שנים שמיום שנולד יצחק עד יום העקדה שמתה, אבל התשעים שנה שחיתה קודם לכן אינן חשובין חיים שמי שאין לו בנים חשוב כמת.

מאה שנה פירש״‎י לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר וכו', וא״‎ת הרי בישמעאל כתיב שנה בכל כלל אלא י״‎ל היכא דכתיב מאת דצריך למכתב שנה אבתריה לא דרשינן ביה אבל גבי שרה כתיב מאה ומסתייה בלא שנה, וכתיב שנה בתריה ש״‎מ לדרשא אתא. ומה שאנו דורשים אותו גבי אברהם אע״‎ג דכתיב ביה מאת היינו משום דכתיב ביה ימי שהוא מיותר. ועוד פרש״‎י בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה. וא״‎ת הא קים לן דבני עשרין בני עונשין הן. אלא ה״‎ק מה כשהיתה בת כ׳‎ לא היתה בת עונשין שבאותו פרק לא היו בני עונשין עד ק׳‎ שנה עד מ״‎ת שהיתה מהנפש אשר עשו בחרן כדקיימא לן כהלכה דתנא דבי אליהו. אף כשהיתה בת מאה שכבר עבר מתן תורה והיו בני עונשין היתה בלא חטא. ועוד פרש״‎י בת עשרים כבת שבע ליופי, פירוש היתה יפה בלא כחל ושרק ופרכוס כשהיתה בת עשרים שבאותו זמן דרך נשים לקשט עצמן כמו שהיתה בת שבע שאין דרך לקשט. ובאגדה דורשו בת מאה כבת עשרים ליופי ובת עשרים כבת שבע לחטא.

שני חיי שרה פרש״‎י כולן שוין לטובה. אף השבע דהא לא דרשינן ליה אלא משבע ולמעלה אבל גבי שני חיי ישמעאל ליכא למדרש הכי שהרי עדיין לא פירש שנותיו והכא כתיב ויהיו חיי שרה אם כן שני חיי שרה למה לי אלא ש״‎מ לדרשא הוא דאתא.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְגוֹ׳. בְּאַבְרָהָם נֶאֱמַר ״אֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי״ (בראשית כה:ז), הוֹסִיף לוֹמַר ״אֲשֶׁר חָי״, כִּי הָיָה אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים בִּידִיעַת ה׳ כָּל יְמֵי חַיָּיו, כִּי בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר בּוֹרְאוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׁמָעֵאל שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּבוֹאוֹ בַּיָּמִים. וּבְשָׂרָה לֹא נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר חָיְתָה״, כִּי הָאִשָּׁה יֵשׁ לָהּ צַעַר לֵדָה וְהֵרָיוֹן וּרְשׁוּת בַּעְלָהּ עָלֶיהָ, וְאֵין כָּל יָמֶיהָ נִקְרָאוּ חַיִּים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַבְרָהָם לֹא חַי כָּל יָמָיו הַקְּצוּבִים לוֹ, שֶׁהֲרֵי נֶחְסְרוּ מִן יָמָיו חָמֵשׁ שָׁנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר חָי״, כִּי אֵלּוּ הַשָּׁנִים הָיָה חַי, מִכְּלָל שֶׁיֵּשׁ עוֹד יָמִים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ רְאוּיִין אֵלָיו כְּפִי טִבְעוֹ וְלֹא הָיָה חַי בָּהֶם, לְפִי שֶׁנִּתְקַצְּרוּ יָמָיו כָּאָמוּר.

וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּמִסְפָּר גָּדוֹל, שָׁנָה שָׁנָה לְשׁוֹן יָחִיד, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וּבְמִסְפָּר קָטָן שָׁנִים, וְשֶׁבַע שָׁנִים, לְפִי שֶׁהַחֲסִידִים אַף עַל פִּי שֶׁכָּל יְמֵיהֶם שְׁלֵמִים, מִכָּל מָקוֹם יוֹתֵר הֵם קוֹנִין שְׁלֵמוּת בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנִים הַקְּרוֹבִים לְשַׁעֲרֵי מָוֶת מִבַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים, הֵן מִצַּד שֶׁזִּקְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מוֹסִיפִין חָכְמָה, הֵן מִצַּד שֶׁאָז הֵם הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים בְּיוֹתֵר אֶל הָאוֹר הַנִּצְחִי. עַל כֵּן כָּל הַשָּׁנִים הַקּוֹדְמִים הֵם נֶחְשָׁבִים לְשָׁנָה אַחַת בְּעֵרֶךְ הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנִים, לְפִי שֶׁמִּצַּד רִבּוּי הַשְּׁלֵמוּת שֶׁנִּקְנֶה בָּהֶם, גַּם הַשָּׁנִים דּוֹמוֹת לִמְרֻבּוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר לָשׁוֹן זֶה גַּם בְּאַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְאֵצֶל יִשְׁמָעֵאל אָתֵי שַׁפִּיר יוֹתֵר מִכֻּלָּם, כִּי עָשָׂה תְּשׁוּבָה סוֹף יָמָיו.

דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים הֵם יְמֵי צַעַר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת יב א) ״וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ״, עַל כֵּן נִקְרְאוּ שָׁנִים הָאַחֲרוֹנִים לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהֵם יְמֵי צַעַר. אֲבָל הַשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים נִמְשְׁלוּ לְיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה אָמַר וַיִּהְיוּ וְלֹא אָמַר כַּסֵּדֶר הָאָמוּר בְּכָל הַצַּדִּיקִים ״וַיְחִי אָדָם״ (בראשית ה:ג) ״וַיְחִי שֵׁם״ (בראשית יא:יא), אוֹ יֹאמַר ״אֵלֶּה שְׁנֵי״ כַּסֵּדֶר הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם?

אָכֵן יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא) שֶׁסִּבַּת מִיתָתָהּ הָיְתָה כְּשֶׁהוֹדִיעוּהָ עֲקֵדַת יִצְחָק וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ, וּכְפִי זֶה מִיתַת שָׂרָה הָיְתָה מִצַּד שְׁמוּעַת יִצְחָק. הוּא שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ וַיִּהְיוּ לְשׁוֹן צַעַר שֶׁרָמַז אֶל הָאָמוּר.

אוֹ יִרְצֶה לְפִי מַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פרקי דרבי אליעזר לב) הַנִּזְכָּר, שֶׁמֵּתָה עַל יְדֵי בְּשׂוֹרָה רָעָה, זֶה יַגִּיד שֶׁאִם לֹא הָיָה הַמְּאוֹרָע עוֹד לָהּ חַיִּים, וְהוּא אָמְרוֹ וַיִּהְיוּ פֵּרוּשׁ הֲוָיָה חֲדָשָׁה מְשֻׁנִּית מֵהַקִּצְבָה, שֶׁקִּצְבַת יָמֶיהָ יוֹתֵר הֵם, וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הַנִּזְכָּר הָיוּ חַיֶּיהָ סַךְ הָאָמוּר בָּעִנְיָן. וְאָמְרוֹ חַיֵּי שָׂרָה, כִּי הַצַּדִּיקִים מְחַיִּים יְמֵיהֶם, וְהָרְשָׁעִים יְמֵיהֶם מְחַיִּים אוֹתָם:

וְאָמְרוֹ עוֹד שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁאָמַר ״וַיִּהְיוּ״ לְהַגִּיד שֶׁמֵּתָה מֵחֲמַת צַעַר, יַגִּיד הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ ״שְׁנֵי חַיֵּי״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ שֶׁשָּׁלְמָה שְׁנֵי חַיֶּיהָ שֶׁקָּצְבוּ לָהּ, אֶלָּא שֶׁהָיָה זֶה סִבָּה שֶׁמֵּתָה עַל יָדָהּ. וּלְמַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁעַל יְדֵי סִבַּת הַבְּשׂוֹרָה עָלוּ לָהּ חַיֶּיהָ פָּחוֹת מִמַּה שֶׁהָיוּ, יְכַוֵּן לְהוֹדִיעַ מִשְׁפַּט הַחֶסֶד אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִידִידָיו, כִּי כָל צַדִּיק שֶׁלֹּא הִשְׁלִים יָמָיו לְסִבָּה יְדוּעָה לֹא יִגְרַע ה׳ מִצַּדִּיק מַה שֶׁהָיָה מַרְוִיחַ אִלּוּ חַי שָׁנָיו שְׁלֵמִים, וְיַשְׁלִים לוֹ שְׂכָרוֹ עַל הַשָּׁנִים שֶׁלֹּא פָּעַל בָּהֶם דָּבָר (תנחומא, כי תשא ג), כִּי יֹאמַר אֵלָיו: אִלּוּ הָיִיתִי חַי, תַּאֲוָתִי הָיְתָה לְסַגֵּל דָּבָר טוֹב. וְהוּא אָמְרוֹ שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, כִּוֵּן אֶל הַשְּׁאָר, שֶׁכָּל שְׁנוֹתֶיהָ הָיוּ חַיִּים מִמֶּנָּה וְהֵאִירוּ מִכְּבוֹדָהּ.

עוֹד יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה - פֵּירוּשׁ בְּצַעַר הָיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה, כִּי בְּכוּלָּן הָיְתָה בְּצַעַר. עַד תִּשְׁעִים שָׁנָה הָיְתָה בְּחֶבְלֵי לֵידָה שֶׁלֹּא יָלְדָה לְאַבְרָהָם, וְצֵא וּלְמַד מַה שֶׁאָמְרָה רָחֵל (בראשית ל:א) ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה״ וְגוֹ׳, וּמִתִּשְׁעִים עַד מֵאָה בְּקֵרוּב שֶׁהָיָה יִשְׁמָעֵאל רוֹדֵף אֶת יִצְחָק לְהָרְגוֹ כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה נג), וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת עַל הַדָּבָר - הֲרֵי מֵאָה שָׁנָה. וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים לְאֵלֶּה יֵחָשְׁבוּ שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה, כִּי אָז בָּטְחָה בִּבְנָהּ כִּי כְּבָר גֵּרַשׁ אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל