וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃

זקן ביתו. לְפִי שֶׁהוּא דָּבוּק נָקוּד זְקַן:

תחת ירכי. לְפִי שֶׁהַנִּשְׁבָּע צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל בְּיָדוֹ חֵפֶץ שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין (שבועות ל"ח), וְהַמִּילָה הָיְתָה מִצְוָה רִאשׁוֹנָה לוֹ וּבָאָה לוֹ עַל יְדֵי צַעַר וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו וּנְטָלָהּ:

וַאֲמַר אַבְרָהָם לְעַבְדֵהּ סָבָא דְבֵיתֵהּ דְּשַׁלִּיט בְּכָל דִי לֵהּ שַׁוִּי כְעַן יְדָךְ תְּחוֹת יַרְכִּי

שים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם, והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי, והאדון יושב והירך על היד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עדיין בארץ הודו:

שים נא ידך תחת ירכי - וכן ביוסף כשנשבע ליעקב. כריתות ברית ושבועה של בן ועבד לאדוניו כך הייתה, שדומה ענין השעבוד. וכן כתב: בן יכבד אב ועבד אדוניו, אבל תקיעת כף אל כף, או כריתות ברית דבר לשנים ולעבור בין בתריו מצויה בשאר בני אדם.

זקן ביתו ואין לחשדו על העריות.

תחת ירכי לפי הפשט אינו נראה על המילה דא״‎כ היה לו להשבע על מצות המילה והרי הוא נשבע בשם כדכתיב ואשביעך בה׳‎ אלא כך היה המשפט באותן הימים שכל אדם שהיה כפוף לאדם אחר נותן ידו תחת ירכו לאות שהוא אדוניו הרי ידי תחת רשותך לעשות רצונך ומשפט זה עודנו היום בארץ הודו.

[תחת ירכי בית הרחם].

הַמּוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ. כִּי רָאָה אוֹתוֹ נֶאֱמָן בְּכָל בֵּיתוֹ הוּא, עַל כֵּן הֶאֱמִינוֹ שֶׁלֹּא יִקַּח שֹׁחַד וְיִשָּׂא לִבְנוֹ אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הֲגוּנָה לוֹ, כִּי לָמָּה יִקַּח מַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ וַהֲלֹא הוּא מוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ. וְנוּכַל לוֹמַר שֶׁמִּלַּת ״לוֹ״ שָׁב אֶל אֱלִיעֶזֶר, לְפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר חֶמְדַּת הַמָּמוֹן, הֲרֵי מָמוֹנוֹ שַׁלִּיט עָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ שַׁלִּיט עַל מָמוֹנוֹ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ו, ב) ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְגוֹ׳ וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ״ וְגוֹ׳. וְהָיָה לוֹ לוֹמַר ״אִישׁ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים״, כִּי ״יִתֵּן״ לְהַבָּא מַשְׁמָע, וְזֶה לְפִי שֶׁהַפָּסוּק מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְהוּא מְצַפֶּה תָּמִיד שֶׁיִּתֵּן לוֹ ה׳ עוֹד נוֹסָף עַל מַה שֶּׁבְּיָדוֹ, כִּי תָּמִיד אֵין לוֹ דַי, וְזֶהוּ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, כִּי עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ. אָמְנָם לְמַעְלָה מִן פָּסוּק זֶה אָמַר (קהלת ה, יח) ״גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא״. הִזְכִּיר ״נָתַן״ לְשׁוֹן עָבָר, זֶה הַמִּסְתַּפֵּק וְשָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, הוּא הָאִישׁ הַשַּׁלִּיט וּמוֹשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְזֶה לֹא יִקַּח בְּוַדַּאי מַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. וּמִזֶּה הַצַּד הֶאֱמִינוֹ לֶאֱלִיעֶזֶר, כִּי יָדַע בּוֹ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְאֵין מָמוֹנוֹ מוֹשֵׁל בּוֹ, עַל כֵּן לֹא יַכְרִיחוֹ הַמָּמוֹן לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּרוֹ מַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי וְנָכוֹן, וְזֶה פֵּרוּשׁ יָקָר.

שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. הִשְׁבִּיעוֹ בַּמִּילָה, כִּי מִצַּד הַמִּילָה נַעֲשָׂה הָאָדָם גָּדוּר מֵעֲרָיוֹת, עַל כֵּן אָמַר ״לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי״ (בראשית כד:ג), כִּי הַזִּמָּה יְרֻשָּׁה אֶצְלָם מִן חָם אֲבִי כְנַעַן, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרְבָעוֹ לְנֹחַ (סנהדרין ע.). לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי שֶׁיִּזְדַּוֵּג הַנִּמּוֹל לְבַעֲלֵי הַזִּמָּה, כִּי מִצַּד הַמִּילָה בֵּרַךְ ה׳ אֶת אַבְרָהָם, וּמִצַּד שֶׁרָבַע חָם לְנֹחַ קָם לוֹ בְּ״אָרוּר כְּנָעַן״ (בראשית ט:כה), וְאֵין בָּרוּךְ מִדַּבֵּק בְּאָרוּר.

וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר, ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ״ - לְפִי שֶׁאָמְרוּ רז״ל (נדרים לא:) גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו לג כה) ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. לְכָךְ הִזְכִּיר בִּשְׁבוּעַת הַמִּילָה ״אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ״. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא, לְפִי שֶׁהַמִּילָה מַשְׁלֶמֶת שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי, וּבְאוֹתוֹ שֵׁם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ ״דַּי״, כְּשֶׁהָיוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מִתְפַּשְּׁטִין וּמַרְחִיבִים וְהוֹלְכִים, כִּדְאִיתָא פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה יב.). וּבָזֶה מְיֻשָּׁב מַה שֶּׁאָמְרוּ ״לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ - מַשְׁמַע אַחַר שֶׁנִּבְרְאוּ לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְקַיֵּם, וְהַפָּסוּק אוֹמֵר ״לֹא שָׂמְתִּי״ - מַשְׁמַע לְכַתְּחִלָּה. אֶלָּא לְפִי שֶׁקָּאֵי עַל ״חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ״, עַל הַחֹק הַנִּתָּן לָהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּשְּׁטוּ לְאֵין תַּכְלִית, וְגָעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁם שַׁדַּי, כִּי בוֹ אָמַר לְעוֹלָמוֹ ״דַּי״, וְאִלְמָלֵא זֶה לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְקַיֵּם אִם הָיוּ מִתְפַּשְּׁטִין לְאֵין תַּכְלִית, וְכָל זֶה בָּא מִצַּד הַמִּילָה הַמַּשְׁלֶמֶת שֵׁם זֶה. אֲבָל ״כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי״ (בראשית כד:ז) - זֶהוּ קֹדֶם הַמִּילָה - הָיָה ״אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״ לְבַד, כִּי לֹא הָיָה שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי מִתְפַּשֵּׁט בַּתַּחְתּוֹנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא ״אֱלֹהֵי הָאָרֶץ״ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, כִּי הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כוּ׳ (כתובות קי:), וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז כו) ״לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ״. לְכָךְ אָמַר עַל חוּצָה לָאָרֶץ ״ה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי״ (בראשית כד:ז), אֲבָל כָּאן שֶׁעָמַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַר ״בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ״ (בראשית כד:ג).