וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃

וַהֲוָה בְרַמְשָׁא וּדְבַר יָת לֵאָה בְרַתֵּהּ וְאָעֵיל יָתַהּ לְוָתֵהּ וְעַל לְוָתַהּ

וַיְהִי בָעֶרֶב וְגוֹ׳. צַעַר גָּדוֹל גָּרַם בְּהַטְעָאַת הַצַּדִּיק וְגָרַם פִּזּוּר תּוֹקֶף הַקְּדֻשָּׁה, וְצֵא וּלְמַד (זוהר וישלח קע״ו) כִּי זֶה סִבָּה שֶׁנֶּעֶקְרָה קְדֻשַּׁת הַבְּכוֹר אֲשֶׁר בּוֹ יִתְקַבְּצוּ מַלְכוּת וּכְהֻנָּה וְשֶׁקֶל כָּפוּל בַּיְּרֻשָּׁה, וּלְצַד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁחָשַׁב יַעֲקֹב בְּרָחֵל וְעָשָׂה פְּעֻלָּתוֹ בְּלֵאָה, נִתְפַּזְּרוּ בְּחִינוֹת הַקְּדֻשָּׁה וַתֶּחֱלַשׁ גְּבוּרַת הַקֹּדֶשׁ:

וַיִּקַּח אֶת לֵאָה. אוּלַי שֶׁלֹּא רָצְתָה לְרַמּוֹת יַעֲקֹב, וּלְקָחָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ אוֹ בְּרִצּוּי דְּבָרִים, וְזוּלַת זֶה לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא ״וַיָּבֵא לֵאָה בִתּוֹ אֵלָיו״:

וַיָּבֵא אוֹתָהּ. הֶעֱרִים לַהֲבִיאָהּ בְּיָדוֹ, וְלֹא מְסָרָהּ לֹא לִשְׁלוּחֵי הָאָב וְלֹא לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ זְמַן לְהַכִּיר בָּהּ קֹדֶם, וֶהֱבִיאָהּ בְּיָדוֹ, וְאֵין מֵהַמּוּסָר לֶחָתָן לְהִזְדַּמֵּן לְפָנָיו, וְשָׁם עָמַד לָבָן עַד סָמוּךְ לְבִיאָתוֹ אֵלֶיהָ לְהַמְעִיט לוֹ זְמַן הַהַכָּרָה.

וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. טַעַם שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁ בָּהּ הוּא לַחֲשָׁשַׁת צַדִּיק וְיָשָׁר וְנֶאֱמַן רוּחַ, לְבַל יִכָּשֵׁל בְּמִכְשׁוֹל הָאֱנוֹשִׁי אֲשֶׁר יִתְאַוּוּ תַּאֲוָה קוֹדֶם קְרוֹב אֵלֶיהָ, וְיַטִּיפוּ מִמֶּנּוּ צִחְצוּחֵי טֻמְאָה קוֹדֶם הַתְחָלַת מִצְוָה. וּמִי לָנוּ גָּדוֹל מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ, עֵדוּת לוֹ בַּתּוֹרָה (בראשית מט:ג) ״רֵאשִׁית אוֹנִי״, וְעַיֵּן מַה שֶׁכָּתַבְנוּ שָׁם, אֲשֶׁר עַל כֵּן הִרְחִיק הָרְאוֹת בָּהּ וְתֵכֶף וּמִיָּד בָּא אֵלֶיהָ לִשְׁמֹר חוּמוֹ בַּל יְחַלֵּל בְּרִיתוֹ בְּרִית קֹדֶשׁ, וְגַם אַחַר גְּמַר בִּיאָה לֹא הִכִּיר בָּהּ כִּי כִּבָּה הַנֵּרוֹת כְּמִשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ (אורח חיים רמ) עַד אוֹר הַבֹּקֶר.