וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃

האדם משיב שהוא שמע את קול ה׳ בגן ופחד מפני שהוא ערום, ולכן נחבא. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו, שהאדם שמע את הקול, פחד וירא, והסתתר. ספורנו משווה את פחד האדם לפחד שאחז בישראל אחר חטא העגל, שנאמר בהם ״וייראו מגשת אליו״. חזקוני עומד על הקושי כיצד האדם עדיין חש ערום אף שכבר תפר עלה תאנה, ומיישב שאולי כיסה בכך רק את הערווה בלבד. עולה מן הפסוק שהאדם תולה את התחבאותו בתחושת הערום שהתחדשה בו, ובכך הוא רומז מבלי משים לחטא שגרם לתחושה זו.