וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַ֘עְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכְלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

ארורה האדמה בעבורך. מַעֲלָה לְךָ דְּבָרִים אֲרוּרִים, כְּגוֹן זְבוּבִים, פַּרְעוֹשִׁים וּנְמָלִים, מָשָׁל לְיוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְהַבְּרִיּוֹת מְקַלְּלוֹת שָׁדַיִם שֶׁיָּנַק מֵהֶם:

וּלְאָדָם אֲמַר אֲרֵי קַבֵּילְתָּ לְמֵימַר אִתְּתָךְ וַאֲכַלְתָּ מִן אִילָנָא דִּי פַקֵּידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵּהּ לִיטָא אַרְעָא בְּדִילָךְ בַּעֲמַל תִּיכְלִינַהּ כָּל יוֹמֵי חַיָּיךְ

ולאדם. ארורה האדמה, שלא תוציא תבואה רבה:

בעצבון תאכלנה. תאכל תבואתה, והיא דרך קצרה, וכן והיו באוכלי שולחנך (מ"א ב ז):

כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ. בְּיַחֲסָה לָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁקֶר וְקִנְאָה:

וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ. שֶׁמָּרִיתָ וְהִתְחַיַּיבְתָּ מִיתָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה הַהַתְרָאָה. הִנֵּה בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמַעְתָּ וְקִבַּלְתָּ אֶת סְבָרָתָהּ לַחֲשׁוֹב אֶל ה' תּוֹעֶה, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה שֶׁ"לֹּא תוֹסִיף תֵּת כֹּחָהּ לְךָ" (בראשית ד:יב) בִּלְתִּי עֲבוֹדָה. וּבִשְׁבִיל שֶׁמָּרִיתָ וְעָבַרְתָּ עַל מִצְוָתִי:

ולאדם. אמר רבי יהודה ב״‎ר סימון מבראשית עד ולאדם יש שבעים ואחת אזכרות כנגד שבעים ואחד סנהדרין מלמד שדנו הקב״‎ה בסנהדרין גדולה לקנוס עליו מיתה. ואם תאמר הרי שבעים ושלש הם אלא בצלם אלהים והייתם כאלהים אינו בכלל כמו שפרשתי למעלה.

ולאדם אמר. הכל משמשים פנים כנגד עורף חוץ מג׳‎ שמשמשים פנים כנגד פנים מפני שהשכינה מדברת עמהם ואלו הן אדם נחש דג. אדם דכתיב ולאדם אמר, נחש ויאמר ה׳‎ אלהים אל הנחש דג שנאמר ויאמר ה׳‎ לדג.

כי שמעת לקול אשתך. ולא לקולי והיא גלתה לך סוד הנחש לפיכך לא היית שוגג ועל כן נענשת.

ארורה האדמה. נתקללה האדמה על שעברה ציוויו של הקב״‎ה שאמר לה תדשא הארץ עץ פרי עושה פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי. והיא לא נתקללה אלא ימי חייו של אדם שנאמר כל ימי חייך וצא וחשוב שנותיו ותמצא שמשמת הוא לא נולד איש עד שנולד נח וחזרה ברכה למקומה דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה וגו׳‎ וכתוב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם.

בעבורך בתבואתך לשון מעבור הארץ, כמו שכתב אחריו וקוץ ודרדר תצמיח לך.

כל ימי חייך וא״‎ת איך ניצל אדם מן המיתה הרי כתיב כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא י״‎ל ניצל לפי שהשיב דברים נכוחים. האשה אשר נתת עמדי וגו׳‎ סבור הייתי שלא נתת לי אשה רק לתקנתי ולא היה לי להשמר ממנה, ומ״‎מ מפני שהניח צווי נתקלל.

וּלְאָדָם אָמַר וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לְאֵיזֶה עִנְיָן מַקְפִּיד ה׳ עַל שְׁמִיעָתוֹ לְקוֹל אִשְׁתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״כִּי אָכַלְתָּ מִן הָעֵץ״ וְגוֹ׳? עוֹד לָמָּה דִּקְדֵּק לוֹמַר לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ? עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ תֵּבַת לֵאמֹר. אָכֵן לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ כִּי אָדָם לֹא יָדַע בְּעֵת אָכְלוֹ כִּי עֵץ הַדַּעַת הוּא, לֹא יֻצְדַּק לוֹמַר לוֹ ״כִּי אָכַלְתָּ מִן הָעֵץ״ וְגוֹ׳, כִּי הוּא לֹא אָכַל מִן הָעֵץ בִּידִיעָה אֶלָּא בְּשׁוֹגֵג. לָזֶה אָמַר אֵלָיו ה׳ כִּי שָׁמַעְתָּ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ שֶׁקִּבֵּל דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ וְלֹא בָּדַק אַחֲרֶיהָ, וְנִמְשַׁךְ לוֹ מִזֶּה שֶׁאָכַל מִן הָעֵץ. וְדִקְדֵּק לוֹמַר לְקוֹל לִרְמֹז שֶׁלֹּא בָּחַן בִּדְבָרֶיהָ, אֶלָּא לַהֲבָרַת דְּבָרֶיהָ שֶׁאָמְרָה לוֹ ״קַח וֶאֱכוֹל״ אָכַל, וְהָיָה לוֹ לִשְׁאוֹל מֵאֵיזֶה עֵץ לָקְחָה. וְאָמְרוֹ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר, כָּאן רָמַז הַחֵטְא שֶׁשָּׁגַג בּוֹ, כִּי הוּא צִוָּה לוֹ לֵאמֹר לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא תֹאכַל מִן הָעֵץ, וְהוּא אָמְרוֹ ״הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר״, פֵּרוּשׁ לוֹמַר לְהָאִשָּׁה, וְהוּא לֹא אָמַר לְהָאִשָּׁה אֶלָּא מֵהַפְּרִי כְּמוֹ שֶׁדִּיַּקְנוּ דְּבָרֶיהָ.

וְאָמְרוֹ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה וְלֹא קִלֵּל לָאָדָם כְּמוֹ שֶׁקִּלֵּל לְחַוָּה מִטַּעַם הָאָמוּר בִּדְבָרָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, וְקִלֵּל לְהָאֲדָמָה כִּי הִיא סִבָּה, כִּי הֲגַם שֶׁהָאָדָם צִוָּה לְהָאִשָּׁה עַל הַפְּרִי לְבַד וְלֹא עַל הָעֵץ, עִם כָּל זֶה לֹא הָיָה בָּזֶה מִכְשׁוֹל, אִם לֹא הָיָה הַשִּׁנּוּי שֶׁשִּׁנְּתָה הָאֲדָמָה בְּעֵץ הַדַּעַת וְהָיָה עֵצוֹ כִּשְׁאָר עֲצֵי הַגָּן, לֹא הָיָה סִבָּה לְהַחֵטְא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה. גַּם אִם הָיְתָה עוֹשָׂה כָּל עֲצֵי הַגָּן טַעַם הָעֵץ כְּטַעַם הַפְּרִי, הָיָה הָאָדָם נִזְהָר לוֹמַר לְחַוָּה כִּי נִצְטַוֵּית גַּם עַל הָעֵץ, וְהִיא גַּם הִיא לֹא הָיְתָה שׁוֹלַחַת יָד בָּעֵץ מִקּוֹדֶם. גַּם לֹא הָיְתָה מִתְפַּלֵּאת בּוֹ בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ שֶׁל עֵץ מִשְּׁאָר עֲצֵי הַגָּן. לָזֶה קִלֵּל ה׳ לְהָאֲדָמָה כִּי הִיא הָיְתָה סִבָּה לַכֹּל, שֶׁתּוֹצִיא מִין קְלָלָה. וּלְאָדָם לֹא קִלֵּל אֶלָּא שֶׁבְּאֶמְצָעוּת קְלָלָה זוֹ שִׁלֵּם לוֹ ה׳ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הוּא שָׁמַע לְאִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה חֶפְצוֹ בְּתַאֲוַת אֲכִילַת דְּבַר אִסּוּר, גַּם הוּא תָּמִיד בְּעִצָּבוֹן וְגוֹ׳ וְתַצְמִיחַ לוֹ קוֹצִים וְגוֹ׳. וּכְנֶגֶד עֲרֵיבוּת הָאֲכִילָה אָמַר לוֹ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. וּכְנֶגֶד שֶׁלֹּא טָרַח לָדַעַת מִנַּיִן הוּבָא אֵלָיו הָאוֹכֶל אָמַר בְּזֵעַת אַפֶּיךָ וְגוֹ׳, שֶׁלֹּא יַשִּׂיג אֹכֶל בִּמְנוּחָה בְּלֹא טוֹרַח.