וַיֹּאמַ֑ר נׇקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃

נקבה. כְּתַרְגּוּמוֹ פָּרֵשׁ אַגְרָךְ:

וַאֲמָר פָּרֵישׁ אַגְרָךְ עֲלַי וְאֶתֵּן

נקבה לשון צווי במשקל "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמי' יג יד) ופי' פרש, וכן "אשר פי ד' יקבנו" (ישעי' בב ב), ודגשות הקו"ף להתבלע הנו"ן בו כמו "אשר ידבנו לבו" (שמות כה ב):

ויאמר נקבה שכרך וגו׳‎ לעיל קאי, כלומר אם נא מצאתי חן בעיניך שידעתי שנתברכתי בגללך נקבה שכרך עלי וגו'. והא דכתיב נקבה שכרך משום שהפסיק בינתיים בדברים חזר לאמר ויאמר, וכפל לשון כזה יש הרבה במקרא.