כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃

יהודה מוסיף שאלמלא התמהמהו, כבר היו שבים פעמיים. רש״י מסביר שכוונת יהודה: אלמלא נתעכבנו על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון ולא נצטערת כל הימים הללו. הספורנו מבאר שיהודה מנמק מדוע קיבל על עצמו חטא עולם - מפני שברור לו שאלמלא ההתמהמהות היו כבר שבים. אונקלוס מתרגם כפשוטו: כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים. הפסוק חותם את דברי יהודה, ובו הוא מוסיף טענה של דחיפות: העיכוב הממושך שגרם סירובו של יעקב עלה במחיר - כבר היו יכולים לרדת ולשוב פעמיים, ולשחרר את שמעון. יהודה מדגיש בכך שהזמן פועל לרעת המשפחה, וכל דחייה נוספת מאריכה את סבלו של שמעון ואת מצוקת הרעב. טענה זו, המצטרפת להצעת הערבות ולשיקול הצלת החיים, היא שתכריע את יעקב לבסוף להסכים לשלוח את בנימין.