בְּרֵאשִׁית מ״ט · כ״ד

וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃

במילים פשוטות

לאחר תיאור הצרות מתאר יעקב כיצד עמד יוסף בכוחו. רש״י מבאר ש״ותשב באיתן קשתו״ פירושו שכוחו של יוסף נתיישב בחוזק, ״קשתו״ היינו חוזקו. ״ויפזו זרעי ידיו״ רומז לנתינת הטבעת על ידו כשעלה למלכות, לשון זהב מופז, וכל זאת באה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא ״אביר יעקב״, ומשם עלה להיות ״רועה אבן ישראל״, מפרנס את משפחת ישראל. אבן עזרא מבאר בדרך הפשט ש״ותשב באיתן קשתו״ פירושו במקום איתן וחזק עמדה קשתו, ״ויפזו״ מלשון התחזקות. הטעם הוא שאף ששטמוהו בעלי חצים והתחברו לפגוע בו, קשתו נשארה חזקה ולא יכלו לו כי ידיו היו חזקות בסיוע ה׳.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ותשב באיתן קשתו. נִתְיַשְּׁבָה בְּחֹזֶק:

קשתו. חָזְקוֹ:

ויפזו זרעי ידיו. זוֹ הִיא נְתִינַת טַבַּעַת עַל יָדוֹ, לְשׁוֹן זָהָב מוּפָז, זֹאת הָיְתָה לוֹ מִידֵי הַקָּבָּ"ה שֶׁהוּא אֲבִיר יַעֲקֹב, וּמִשָּׁם עָלָה לִהְיוֹת רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל - עִקָּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, לְשׁוֹן מַלְכוּת; וְאֻנְקְלוֹס אַף הוּא כָךְ תִּרְגְּמוֹ ותשב - וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ, הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם - עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא, תּוֹסֶפֶת הוּא, וְלֹא מִלָּשׁוֹן עִבְרִי שֶׁבַּמִּקְרָא, - וְשַׁוִּי תוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ תַּרְגּוּם שֶׁל בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וְכָךְ לְשׁוֹן הַתַּרְגּוּם עַל הָעִבְרִי: וַתֵּשֶׁב נְבוּאָתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁאֵיתָנוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הָיְתָה לוֹ לְקֶשֶׁת וּלְמִבְטָח, בְּכֵן יִתְרְמָא דְּהַב עַל דְּרָעוֹהִי - לְכָךְ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, לְשׁוֹן פָּז:

אבן ישראל. לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן אָב וּבֵן, אֲבָהָן וּבְנִין - יַעֲקֹב וּבָנָיו. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ עַל כְּבִישַׁת יִצְרוֹ בְּאֵשֶׁת אֲדֹנָיו, וְקוֹרְאוֹ קֶשֶׁת, עַל שֵׁם שֶׁהַזֶּרַע יוֹרֶה כַּחֵץ:

ויפזו זרעי ידיו. כְּמוֹ וַיָּפוֹצוּ, שֶׁיָּצָא הַזֶּרַע מִבֵּין אֶצְבְּעוֹת יָדָיו:

מידי אביר יעקב. שֶׁנִרְאֲתָה לוֹ דְמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה (דף ל"ו, ב'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתָבַת בְּהוֹן נְבִיאוּתֵהּ עַל דְּקַיֵּם אוֹרַיְתָא בְּסִתְרָא וְשַׁוִּי בְתוּקְפָא רוֹחֲצָנֵהּ בְּכֵן יִתְרְמָא דְהַב עַל דְּרָעוֹהִי וְאַחֲסִין מַלְכוּתָא וּתְקֵיף דָּא הֲוַת לֵהּ מִן קֳדָם אֵל תַּקִיפָא דְיַעֲקֹב דִּי בְמֵימְרֵהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ותשב באיתן. במקום איתן קשתו

ויפוזו, ויתחזקו והקרוב אלי "מפזז" (ש"ב, ו, טז), ויש מפרשים אותו מפז ואין טעם לו,

והטעם ששטמוהו בעלי חצים, והתחברו לשפוך מררתו וקשתו היתה חזקה ופחדו ממנו לא יכלו לו, כי הי' ידיו חזקים:

מידי אביר יעקב משם. רמז אביר יעקב שהוא השם מאותו הכח יכול והיה רועה אבן ישראל וכן היה ויכלכל יוסף, וטעם אביר יעקב שהוא ידע אהבתו את יוסף,

וטעם אבן כעצם הדבר וי"א כי "משם" כמו מאז וכזה לא מצאנוהו בכל המקרא, גם אבן ישראל שמת לבו והיה כאבן ושב לרעות והטעם לחיות באמכל וזאת דרך רחוקה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רמב״ן

רבי משה בן נחמן · ספרד, המאה ה־13

מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב זֹאת הָיְתָה לוֹ מֵאֵת הקב"ה שֶׁהוּא אֲבִיר יַעֲקֹב, וּמִשָּׁם זָכָה לִהְיוֹת רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, עִקָּרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן "הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה" (זכריה ד, ז) לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית מ"ט:כ"ד). מֵאֵל אָבִיךָ הָיְתָה זֹאת לְךָ וְהוּא יַעְזְרֶךָּ, וְעִם הקב"ה הָיָה לִבְּךָ כְּשֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ לְדִבְרֵי אֲדוֹנָתְךָ וְהוּא יְבָרְכֶךָּ, גַּם זֶה לְשׁוֹנוֹ. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר כִּי מֵ"ם "מֵאֵל אָבִיךָ" נִמְשָׁךְ לִ"וְאֵת שַׁדַּי" וְהוּא יְבָרְכֶךָּ. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת הַבְּרָכָה הַזֹּאת דּוֹמָה לַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ לְמַעְלָה אֶת הַנְּעָרִים, כִּי אֲבִיר יַעֲקֹב הוּא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וְלֹא בָּא בַּכָּתוּב אֲבִיר אַבְרָהָם אוֹ יִצְחָק וְזוּלָתָם רַק אֲבִיר יַעֲקֹב אוֹ אֲבִיר יִשְׂרָאֵל (ישעיהו א כד), הוּא יַעֲקֹב. וְהִנֵּה מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה, מִשָּׁם, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל, הִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה שֶׁהָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה (תהלים קיח כב) מֵאֵת ה'. וְנִקְרָא "אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה. וְטַעַם "אֶבֶן", שֶׁהוּא בִּנְיָן מַשְׁלִים הַכֹּל. וְעִנְיַן "רוֹעֶה", כִּי הָעוֹז בַּגְּבוּרָה מִתְעַלֶּה בִּימִינוֹ שֶׁל הקב"ה, כְּדִכְתִיב "קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזּוֹ" (חבקוק ג ד), כְּלוֹמַר וְשָׁם בִּימִינוֹ חֶבְיוֹן הָעוֹז, וְ"חֶבְיוֹן, הוּא הַכֹּחַ הַמִּתְעַלֶּה הַנֶּחְבָּא בִּמְקוֹם אֲצִילוּתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ" (תהלים פ טז), מֵאֵל אָבִיךְ, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ. וְדַעַת הַבְּרָכָה כִּי מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מֵחֶסֶד שֶׁרוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל וּמֵאלֹהֵי אָבִיו, יָפִיק רָצוֹן וְיָבֹא עֶזְרוֹ, וְעִם שַׁדַּי תִּהְיֶה בִּרְכָתוֹ, וְהִנֵּה הוּא מְבֹרָךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. וְזֶה טַעַם "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי", כִּי הַבִּנְיָן שָׁלֵם בּוֹ. כָּךְ הֶעֱלֵיתִי הָעִנְיָן הַזֶּה מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (עיין ספר הבהיר קצג קמח), וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:

מקור: ספריא · CC BY

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ותשב באיתן קשתו - הקשת החזק שקורין אלבלטרא מושיבין אותו על עץ איתן וחזק שקורין פורקא והמושך בקשת ההוא אם הוא אדם חזק מאד, מושך את חבל הקשת בזרועיו ונכפפין זרועיו עד גופו ויורה החץ למרחוק. ואם הוא חלש אינו יכול למשוך החבל. וכן פירוש המקראות מצרים ירו בו חצים ונתנוהו בבית הסוהר, וענו בכבל רגלו - והוא יצא ומלך עליהם כי קשת שלו היה חזק ואיתן משלהם ואסרם, כדכתיב: לאסור שריו בנפשו.

ויפוזו זרועי ידיו - נכפפו זרועיו במושכו חבל הקשת וזרק חיציו עליהם, כי איש חזק היה למשוך איתן הקשת שקורין פורקא. וכן מצינו זרוע אצל דריכת קשת, כדכתיב: ונחתה קשת נחושה זרועתי והוא לשון דריכת קשת. וכן: כי חציך נחתו בי. ותנחת עלי ידיך.

ויפוזו - נכפפו. כמו: ויהי דוד מפזז ומכרכר. פיזוז בידים. כירכור ברגלים. ויפוזו מן פזז. כמו: יסובו מן סבב.

מידי אביר יעקב - ע"י הקב"ה בא לו זה הניצחון והממשלה.

אביר יעקב - כפל לשון של.

רועה אבן ישראל - וכן: אביר הרועים אשר לשאול וגם הרועים קרואים אבירים, על שהבקר והשוורים קרואים אבירים, כדכתיב: עדת אבירים בעגלי עמים. וכן: סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני.

מידי אביר יעקב - מי גרם לך זאת? הקב"ה שהוא אביר יעקב, האלהים הרועה אותי עד היום הזה. שע"י גדולתך זן אותי במצרים.

משם - הקב"ה גרם להיות.

רועה אבן ישראל - משפחת ישראל שכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבן לשון אב ומשפחה. נו"ן יתירה כמו נו"ן של שגעון ועורון. ומ"ם של ריקם. ותהי הכנם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ. אָמְנָם קַשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹסֵף לִירוֹת חֵץ עַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע יָשְׁבָה בְּאֵיתָן, וְהוּא הַמֶּלֶךְ, כְּאָמְרוֹ אֶל עֲבָדָיו "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" (בראשית מא:לח), וּבְאָמְרוֹ "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מא:לט).

וַיָּפֹזּוּ זְרוֹעֵי יָדָיו. בִּנְתִינַת טַבַּעַת פַּרְעֹה עַל יָדוֹ.

מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב. אָמְנָם זֹאת הַהַצָּלָה וְהַהַצְלָחָה הָיְתָה לְךָ מִידֵי אֲבִירוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁמְּקַיֵּם אֶת בָּנָיו לְבֵין הָאֻמּוֹת לְהַשְׁאִירָם בְּסוֹף כֻּלָּם, כְּעִנְיַן שֵׁם יַעֲקֹב הַמּוֹרֶה שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּעָקֵב וּבְסוֹף כָּל הָאֻמּוֹת, וְכֵן קִיֵּם אוֹתְךָ וְהִצִּילְךָ מִבַּעֲלֵי הַחִצִּים אֲשֶׁר שְׂטָמוּךָ וַיְמָרְרוּ וָרֹבּוּ.

מִשָּׁם. וּמִדֶּרֶךְ טוּבוֹ זֶה:

רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. הוּא רוֹעֶה יִשְׂרָאֵל הַמִּתְקַיְּמִים לְבֵין הָאֻמּוֹת כְּמוֹ אֶבֶן יְקָרָה אוֹ בִּלְתִּי יְקָרָה הַמִּתְקַיֶּמֶת לְאֹרֶךְ יָמִים, כְּעִנְיָן "הִתְגַּזֶּרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחַת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי" (דניאל ב:לד), וְהֵם יִשְׂרָאֵל כִּי יָשׂוּרוּ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, כְּאָמְרָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָלְכוּ נַעֲשׂוּ שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ותשב באיתן קשתו הקשת הזה שקורין בלישטר״‎א בלע״‎ז מושיבים אותו על עץ איתן וחזק שקורא פורק״‎א והמושך בקשת אם הוא חזק מושך חבל הקשת בזרועותיו וזרועיו נכפפין לפי שאמר וישטמוהו בעלי חצים, חזר ואמר ותשב באיתן קשתו וכך פי׳‎ המקרא ישב ומלך עליהם כי קשת שלו היה איתן וחזק כדכתיב לאסור שריו בנפשו.

ויפזו זרעי נכפפו זרועיו במשכו חבל הקשת וזרק חציו עליהם. ויפזו לשון רקוד פיזוז בידים וכרכור ברגלים. ד״‎א ותשב באיתן קשתו לא עשה לצריו כמו שעשו לו רע אלא נתחזק ונתאפק בכח כמו דורך קשת, ולא שלם להם רעה תחת רעה אלא הסביר להם פנים. ויפזו זרעי ידיו אע״‎פ שהיה מלך והיו הרבידים והזהב על ידו לא נתגאה נגדם ומאין באה לו זו המדה מידי אביר יעקב.

משם מאותה גדולה זן ופרנס משפחות ישראל.

[משם מאז]

אבן לשון אב ומשפחה והנו״‎ן יתירה בו כמו נו״‎ן שבשגעון, עורון, רצון, חרון, רעבון, ערבון.

מקור: ספריא · נחלת הכלל