וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}

הפסוק מסכם את כל שנות חייו של שת - תשע מאות ושתים עשרה שנה - ומסיים במילה ״וימת״, כדרך שאר הדורות שבפרק. זהו הסיכום הכולל, המצרף את השנים שחי לפני הולדת אנוש ואת השנים שחי אחריו. אין כאן ביאור מיוחד מן המפרשים, ולכן ההבנה היא לפי הפשט. הסיום ״וימת״ חוזר בכל הדורות עד נח, וכפי שהעירו המפרשים במקומות אחרים בפרק, הוא בא להזכיר שהמיתה נקנסה על האדם. שת, שהעולם הושתת ממנו, האריך ימים כמעט כאביו אדם, בהתאם לטבעם החזק של הדורות הראשונים.