וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃

כאן מפורשת מהותה של הקשת כתזכורת: בראותו את הקשת יזכור הקדוש ברוך הוא כביכול את בריתו עם בני האדם ועם כל נפש חיה, ולא יהיו עוד המים למבול להשחית כל בשר. אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו, שהקדוש ברוך הוא זוכר את בריתו ולא יהיו עוד מים לטופנא להשחית כל בשר. אבן עזרא מעיר על לשון הפסוק שהמילה יהיה מוסבת על המים אף שהיא לשון יחיד, ומביא דוגמה נוספת למקרא שבו נאמר לשון יחיד על רבים. הפסוק מבטא את קביעות ההבטחה שלא יחזור המבול לעולם.