אָנָ֣ה ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃

העם ממשיך: אנה אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם. רש״י מסביר שהביטוי ״ערים גדולות ובצורות בשמים״ הוא לשון גוזמא והפרזה, ואין הכוונה שהגיעו הערים ממש עד השמים. חזקוני מוסיף שהאוויר עצמו נקרא ״שמים״, ולכן החומות הגבוהות מגיעות עד גובה האוויר. הפסוק ממחיש כיצד דברי המרגלים הפיחו פחד ומורך בלב העם, בהציגם את יושבי הארץ, עריהם וממדיהם באופן מפחיד ומופרז, עד שנמס לב ישראל מלעלות.