לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כׇל־תּוֹעֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵאלֹֽהֵיהֶֽם׃

הכתוב מנמק את האיסור: לא לעשות כן לה׳, כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלוהיהם, עד ששרפו את בניהם ובנותיהם באש. רש״י מדייק במילת ״גם״ שבאה לרבות את אבותיהם ואמותיהם, ומביא את דברי רבי עקיבא שראה גוי שכפת את אביו לפני כלבו ואכלו. חזקוני מבאר ש״אשר שנא״ מלמד שאף אם אתה עובד את הקדוש ברוך הוא באותה עבודה שהם עובדים בה את אלוהיהם, אתה מכעיסו. כך הפסוק חותם בטעם המהותי לאיסור חיקוי דרכי הגויים: מעשיהם הם תועבה שכוללת אכזריות נוראה, ואין לעבוד את ה׳ בדרכים אלו.