התחילו ללמודסרה. דָּבָר הַמּוּסָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא וְלֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר כֵּן, דישטו"רנורא בְּלַעַז:
והפדך מבית עבדים. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ אֶלָּא שֶׁפְּדָאֲךָ - דַּיּוֹ (ספרי):
וּנְבִיָא הַהוּא אוֹ חָלֵם חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטֵּל אֲרֵי מַלִיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם וּדְפָרְקָךְ מִבֵּית עַבְדוּתָא לְאַטְעֲיוּתָךְ מִן אָרְחָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהַךְ בַּהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִישׁ מִבֵּינָךְ
כי דבר סרה. תחסר מלת דבר כמו וברוב יועצים תקום:
וטעם סרה. שהשם צוה לסור מעבודת כוכבים או הוא מגזרת סורר ומורה והוא הנכון והיה הרי״ש ראוי להדגש:
המוציא אתכם והפודך. כפול בטעם לחזוק:
ובערת. פירשתיו:
כי דבר סרה דברים כדי להסיר אתכם מיראתו, אזהרה למדיח מנין תלמוד לומר לא ישמע על פיך.
וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חוֹלֵם וְגוֹ׳. הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר נָבִיא וְחוֹלֵם, שֶׁאִם לֹא הָיָה אוֹמֵר אֶלָּא נָבִיא הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁלֹּא חִיֵּב הַכָּתוּב מִיתָה אֶלָּא לָזֶה שֶׁאָמַר שֶׁדִּבֵּר ה׳ אֵלָיו בִּנְבוּאָה, שֶׁמְּצֻוִּים יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ לְנָבִיא, דִּכְתִיב (דברים יח:טו) ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַבָּא בְּדִבְרֵי חֲלוֹמוֹת, שֶׁאֵין חִיּוּב עַל יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת וְיֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר עֲלֵיהֶם ״חֲלוֹמוֹת שָׁוְא יְדַבֵּרוּ״ - אֵינוֹ חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ חוֹלֵם״. וְאִם הָיָה אוֹמֵר ״חוֹלֵם״ וְגוֹ׳ וְלֹא נָבִיא, הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁאֵין חַיָּב מִיתָה אֶלָּא הַחוֹלֵם, אֲבָל הַנָּבִיא, וּמַה גַּם נָבִיא שֶׁהוּא מֻחְזָק לִנְבִיא אֱמֶת כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק שֶׁלִּפְנֵי זֶה, יֵאָמְנוּ דְּבָרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָמְנוּ דְּבָרָיו, כְּשֶׁיֹּאמַר לַעֲבֹר עַל שְׁאָר מִצְווֹת לְפִי שָׁעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַנָּבִיא״ וְגוֹ׳:
הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר וְגוֹ׳. כַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא לְפִי שֶׁיֹּאמַר הָאוֹמֵר: בִּשְׁלָמָא הַנָּבִיא בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא תָּבֹא הַנְּבוּאָה כְּדֶרֶךְ זֶה אֶלָּא אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַחוֹלֵם, לֶהֱיוֹת שֶׁבַּחֲלוֹם יָבוֹאוּ לְהָאָדָם דְּבָרִים מֻפְלָאִים וְכוֹזְבִים, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה הָאִישׁ חֲלוֹם הַזֶּה חָלַם וְלֹא שִׁקֵּר. וְהֵן אֱמֶת אִם הָיָה חִיּוּב מִיתָה עַל אֲשֶׁר יֹאמַר לָהֶם עִבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, זֶה יִתְחַיֵּב מִדִּין מֵסִית, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהוּא מֵת עַל סִפּוּר הַחֲלוֹם לְבַד, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי שֶׁאֲפִלּוּ הֶחְלֵט הַדְּבָרִים אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא שֶׁהַמּוֹפֵת הוּא הָאוֹמֵר לַעֲבֹד, אִם כֵּן לָמָּה יָמוּת הַחוֹלֵם עַל חֲלוֹמוֹ? לָזֶה אָמַר כִּי דִבֶּר סָרָה, פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁנַּצְדִּיק לוֹמַר כִּי בָּא הַחֲלוֹם כִּדְבָרָיו, וְהוּא מַה שֶׁהֵעִיר בְּתֵבַת ״הַחֲלוֹם״, פֵּרוּשׁ, לוּ יְהִי שֶׁהָאֱמֶת הֱיוֹתוֹ חֲלוֹם כִּדְבָרָיו, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה לוֹ לְהַחְשִׁיבוֹ וּלְסַפְּרוֹ לְעַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהוּא דִּבֶּר סָרָה עַל ה׳, וְעַל זֶה לְבַד יוּמָת.
וְגָמַר אוֹמֶר הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - בָּא הַכָּתוּב לִשְׁפּוֹט בְּצֶדֶק חִיּוּב מִיתַת הַחוֹלֵם בְּמַאֲמָר זֶה, עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: כֵּיוָן שֶׁה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, הֲרֵי הֶרְאָה ה׳ בְּעַיִן פְּתוּחָה בְּהָקִיץ אֱמוּנַת ה׳ וְהַכְחָשַׁת זוּלָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת יִתְרוֹ בְּפָסוּק ״אָנֹכִי ה׳ וְגוֹ׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״ (שמות כ:ב), וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הַחוֹלֵם הַזֶּה הָיָה לוֹ לְבַטֵּל אֶת אֲשֶׁר יַגִּיד לוֹ בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת בַּדִּמְיוֹנוֹת הַכּוֹזְבוֹת מִפְּנֵי מַה שֶׁרָאָה בְּהָקִיץ וְלֹא בַּחֲלוֹם, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָשָׂה כֵן וּבָא לְסַפְּרוֹ - זֶה יַגִּיד שֶׁצָּדְקוּ הַדְּבָרִים אֶצְלוֹ וְחָפֵץ שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בֵּית יִשְׂרָאֵל, לָזֶה יוּמַת עַל חֲלוֹמוֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.
מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳. בָּא לוֹמַר כִּי טַעַם חִיּוּב מִיתָה לְנָבִיא וְחוֹלֵם הוּא לְפִי שֶׁבָּאוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹקֵר כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹרָה, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם בָּא עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת ה׳, בֵּין חוֹלֵם בֵּין נָבִיא, לֹא יוּמְתוּ, וְדִין הַקַּבָּלָה מֵהֶם - בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת נֹאמַר אֵלָיו שָׁוְא יְדַבֵּר, וְהַנָּבִיא אִם הוּא יָדוּעַ לִנְבִיא אֱמֶת נְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כְּאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל:
וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. אוּלַי שֶׁיִּרְמוֹז לְאוֹתוֹ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁם זֶה, דִּכְתִיב (בראשית ח:כא) ״יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע״, וְלָזֶה אָמַר הָרָע הַיָּדוּעַ. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה כִּי כְּשֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִתְבַּעֵר הָרָע וְנִתָּשׁ כֹּחוֹ וְלֹא יִתְעַצֵּם בְּלִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, כְּאָמְרוֹ ״מִקִּרְבֶּךָ״.