רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃ {פ}

הפסוק חותם ״רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים״. רש״י מבאר שלא תאמר שהואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור, שהרי הוא קדוש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יכול שיהא אף הדם מותר, תלמוד לומר ״רק את דמו לא תאכל״. לפי הפשט, אף על פי שבשר הבכור בעל המום מותר כבשר חולין, דמו אסור באכילה כדם כל בהמה, ויש לשפכו על הארץ. הכתוב מדגיש שההיתר של הבכור הפסול אינו כולל את הדם, שאיסורו נשאר בעינו, כדין דם כל הבהמות.