לֹא־תִזְבַּח֩ לַיהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃ {ס}

לא תזבח … כל דבר רע. אַזְהָרָה לַמְפַגֵּל בַּקֳּדָשִׁים עַ"יְ דִּבּוּר רָע. וְעוֹד נִדְרְשׁוּ בוֹ שְׁאָר דְּרָשׁוֹת בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים (זבחים ל"ו):

לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא

לא תזבח לה' אלהיך. הנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום:

כל דבר רע. פירוש מום:

כי תועבת. כטעם הקריבהו נא לפחתך ויש עונש לזבחו ואין עונש לאשר איננו זובח כלל חוץ מהחיוב:

לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:א׳) והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים:

לא תזבח לאחר שהזכיר איסור מצבה ואשרה הזכיר איסור זבח.

לֹא תִזְבַּח וְגוֹ׳ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם. וְלֹא אָמַר אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, כְּפִי מַה שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי) שֶׁבָּא הַכָּתוּב לֶאֱסוֹר מוּם עוֹבֵר, רָמְזוּ בְּתֵיבַת יִהְיֶה לוֹמַר כָּל הֲוָיַת מוּם בֵּין קָבוּעַ בֵּין עוֹבֵר. וְאֶפְשָׁר עוֹד לוֹמַר שֶׁאִם הֻחְלַט בָּהּ אֵבָר שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ בַּעֲלַת מוּם וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְחָתְכוֹ, הֲגַם שֶׁעֲדַיִן לֹא חֲתָכוֹ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, וְהוּא אָמְרוֹ לֹא תִזְבַּח וְגוֹ׳ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם פֵּרוּשׁ הֲגַם שֶׁעַתָּה אֵינוֹ מוּם כֵּיוָן שֶׁעוֹמֵד לִהְיוֹת מוּם לֹא תִזְבָּחֶנּוּ.