התורה עוברת לדין הבכורה: כאשר תהיינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים, והבן הבכור הוא לשנואה. אבן עזרא מבאר ״אהובה״ - בעיניו ולא לשם, ״לשניאה״ - תואר השם, ומעיר שנסמכה פרשה זו בעבור ״וחשקת בה״ ו״לא חפצת בה״ שנאמרו באשת יפת תואר, כלומר יש קשר רעיוני של אהבה ושנאה. החזקוני מוסיף שנסמכה כאן משום שיש למעלה כיוצא בו, ומבאר ״וילדו לו״ - מכל מקום, אפילו יוצא דופן. אונקלוס מתרגם ״אהובה״ - ״רחמתא״, ״שנואה״ - ״שניאתא״. הפסוק מציג את המקרה שבו הבכור נולד דווקא לאישה השנואה, כהקדמה לדין זכות הבכורה.
מבוסס על אבן עזרא, חזקוני, אונקלוס · נכתב ונערך במקור