וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃

וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא

ביום הנחילו את בניו. בבריאות גופו או ביום מותו והוא שכיב מרע או ב״‎ד ינחילו:

לבכר. בדבור ובמעלה:

וטעם לא יוכל. כחבריו:

את אשר יהיה לו מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק.

על פני בן השנואה במקום בן השנואה כמו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ויכהן אלעזר על פני אהרן אביו.

הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר וְגוֹ׳. וְלֹא אָמַר ״בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ אֶת בָּנָיו״, לְהַסְמִיךְ תֵּיבַת הַנְחִילוֹ לְמַאֲמַר אֶת בָּנָיו, לִרְמֹז סְבָרַת חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ (בבא בתרא קל.) שֶׁיָּכוֹל הָאָב לְהַנְחִיל לְבֵן אֶחָד מִבָּנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ כְּפִי הַחֲלֻקָּה.

לֹא יוּכַל לְבַכֵּר וְגוֹ׳. וְאִם בִּכֵּר עוֹבֵר בְּלָאו, וּבָזֶה יִתְיַשֵּׁב מַה שֶׁהִקְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת (בבא בתרא קל.) שָׁם בְּדִבּוּר הַמַּתְחִיל תַּלְמוּד לוֹמַר לִסְבָרַת רַבָּנָן.