וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃

ההורים אומרים אל זקני העיר: ״בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל וסובא״. אבן עזרא מבאר ״זולל״ - שם כללי לנותן בכל מה שיתאווה כל מה שיבוקש ממנו, ומדגיש שהוא זולל בשר, ״וסובא״ - מרבה לשתות ומשתכר. הוא ממשיל את הבן למי שכל מבוקשו רק להתענג בכל מיני מאכל ומשתה, ומעיר שנסמכה פרשה זו בעבור אשת יפת תואר, שהעד הוא ״ושם אמו״. אונקלוס מתרגם ״זולל וסובא״ - ״זלל בסר וסבי חמר״, זולל בשר וסובא יין. הפסוק מפרט את הצהרת ההורים ואת חטאי הבן - גרגרנות ושכרות - המבטאים חיים של תאווה חומרית בלבד.