וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ׃

על אזנך. לְבַד מִשְּׁאָר כְּלֵי תַּשְׁמִישְׁךָ:

אזנך. כְּמוֹ כְּלִי זַיִן:

וְסִכְּתָא תְּהֵי לָךְ עַל זֵינָךְ וִיהֵי בְּמִיתְבָךְ לְבָרָא וְתַחְפַּר בַּהּ וּתְתוּב וּתְכַסֵי יָת מִפְּקָתָךְ

אל״‎ף אזנך. נוסף מגזרת והזונות רחצו:

וכסית. כי כל דבר נראה לעינים והוא מגונה יוליד דמות גנאי בנפש:

על אזנך - עם שאר כליך.

ויתד תהיה לך על אזנך לפי שהיוצאים למלחמה אינם אלא זכרים וכשהם נושאין את הארון עמהם אינם יכולים לעשות לו מחיצה כאילו הוא במקום מנוחתו אבל במדבר שכל ישראל היו שם אנשים ונשים וטף והיו לארון מחיצות לא הוצרכו בעלי קריין לצאת ממחנה ישראל ולא לירד מחוץ למחנה לצאת שמה חוץ אף כל אחד חופר ברשותו ומכסה.

וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ. בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת פֶּרֶק א׳ (ה) דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ״, אַל תִּקְרֵי ״אֲזֵנֶךָ״ אֶלָּא ״אָזְנֶיךָ״, שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָנִיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאָזְנָיו, כִּי הֵם דּוֹמִים לִיתֵדוֹת. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (שם ה:): מִפְּנֵי מָה אֹזֶן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְאַלְיָה שֶׁלָּהּ רַכָּה, שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָכוֹף אַלְיָה שֶׁלָּהּ לְתוֹכוֹ. וְהָאַלְיָה סוֹף הָאֹזֶן, עַל כֵּן הוּא רַכָּה, כִּי הַמַּשְׂכִּיל יַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ סוֹפוֹ שֶׁל הַמַּחֲלֹקֶת, כִּי כָל מַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, וּזְכִירַת סוֹפוֹ מוֹעִיל לוֹ לִנְטוֹשׁ הָרִיב וְלַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִישׁ לֹא שׁוֹמֵעַ. אַךְ דִּבְרֵי בַּר קַפָּרָא צְרִיכִין בֵּאוּר, כִּי מַה רָאָה עַל כָּכָה לְהוֹצִיא הַפָּסוּק מִפְּשׁוּטוֹ מִכָּל וָכֹל, וְאֵין לוֹ קֶשֶר לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, וּמַה שֶּׁדָּרַשׁ ״אֲזֵנֶךָ״ לְשׁוֹן אֹזֶן, הוּא דָּבָר שֶׁאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ.

וְהַקָּרוֹב בְּעֵינַי שֶׁרָאָה לִדְרוֹשׁ פָּסוּק זֶה, מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אוֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי תצא קיט): דִּבּוּר רָע, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁמוֹר עַצְמוֹ מִלָּשׁוֹן הָרָע. וּבַיַּלְקוּט מֵבִיא עַל זֶה פָּסוּק ״בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא״ (איוב ה כא), וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ״ן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבֶּה בֵּינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת וְיַכּוּ בֵינֵיהֶם מַכָּה רַבָּה יוֹתֵר מִן הָאוֹיְבִים. וְהָיָה קָשֶׁה לְבַר קַפָּרָא שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״ - דִּבּוּר רָע, וְלֹא פֵּרֵשׁ בַּמֶּה יִהְיֶה נִשְׁמָר מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן רָאָה לוֹמַר שֶׁפָּסוּק ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ״ מְבָאֵר מַהוּת הַשְּׁמִירָה, וְהִיא כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא״, וְהַיְנוּ שֶׁיַּחְבִּיא וְיַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כְּמַסְתִּיר פָּנִים מִמֶּנּוּ, וְלַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּלֹא שׁוֹמֵעַ וְלִהְיוֹת מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִים. וּבְזֶה יַשְׁקִיט הָרִיב. כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר חָכָם אֶחָד, מֵעוֹלָם לֹא חֵרְפַנִי אָדָם כִּי אִם פַּעַם אֶחָד, פֵּרוּשׁ, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לִמְחָרְפָיו, וְעַל יְדֵי זֶה הִשְׁתִּיקוֹ שֶׁלֹּא חָזַר לְגַלּוֹת עַל עֶרְוָתוֹ שֵׁנִית. וּבְזֶה כִּסָּה אֶת צֵאָתוֹ, דְּהַיְנוּ חֶרְפַּת קְלוֹנוֹ שֶׁנִּמְשַׁל לְקִיא צוֹאָה בְּלִי סָפֵק. וְזֶה הוּא עִקַּר כְּלֵי זַיְנוֹ שֶׁל אָדָם, כִּי בִּשְׁתִיקָה יְנַצֵּחַ וְלֹא כְּשֶׁיָּשִׁיב לוֹ.

וְלַהֲנָחָה זוֹ יִהְיֶה ״אֲזֵנֶךָ״ כִּפְשׁוּטוֹ כְּלִי זַיִן, וּבְוָי״ו שֶׁל ״וְיָתֵד״ נִרְמָז כָּל דְּרוּשׁ זֶה כִּי כָל וָי״ו מוֹסִיף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַשְּׁמִירָה מִכָּל דִּבּוּר רַע שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע הוּא שֶׁיָּנִיחַ אֶצְבָּעוֹ הַדּוֹמָה לְיָתֵד לְתוֹךְ אָזְנוֹ, וְזֶהוּ כְּלִי זַיְנוֹ הַמַּצִּילוֹ מִשּׁוֹט לָשׁוֹן. וְאָמַר הַכָּתוּב שֶׁכַּדּוֹמֶה לוֹ יֵשׁ עוֹד יָתֵד נוֹסָף עַל סְתָם כְּלִי זַיְנוֹ אֲשֶׁר בּוֹ יַחְפֹּר בָּאָרֶץ לְכַסּוֹת צֵאָתוֹ, כָּךְ הַוָּי״ו מְרַבָּה בְּכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶצְבַּע הַדּוֹמָה לְיָתֵד אֲשֶׁר בּוֹ יַחְפֹּר בָּאֹזֶן לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּלֹא שׁוֹמֵעַ, וּבָזֶה יְכַסֶּה קְלוֹנוֹ וְצֵאָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יב טז): ״וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם״. וְהָאֶצְבַּע הוּא כְּלִי זַיְנוֹ נוֹסָף עַל סְתָם כְּלִי זַיְנוֹ אֲשֶׁר בָּהֶם יִלָּחֵם בִּסְתָם מִלְחָמָה שֶׁבַּיָּדַיִם. אֲבָל בְּמִלְחָמָה הַבָּאָה מִשּׁוֹט לָשׁוֹן אֵין טוֹב כִּי אִם לְהֵחָבֵא בָּאֶצְבַּע, וְזֶהוּ כְּלִי זַיְנוֹ כְּנֶגֶד פִּי הַמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרָע, וַיּוֹרוּ הַמּוֹרִים בְּחֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, וְאֵין כִּתְרִיס בַּעֲדָם כִּי אִם הַשְּׁתִיקָה. וּבְדֶרֶךְ זֶה אֵין צֹרֶךְ לְשַׁנּוֹת מִלַּת ״אֲזֵנֶךָ״, כִּי הִיא כְּלִי זַיִן כִּפְשׁוּטוֹ. וְסָמַךְ הַצָּלָה זוֹ לַפָּסוּק הַמְדַבֵּר בְּכִסּוּי צוֹאָה כִּי שְׁנֵיהֶם עִנְיָן אֶחָד.