הָשֵׁב֩ תָּשִׁ֨יב ל֤וֹ אֶֽת־הַעֲבוֹט֙ כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ וְשָׁכַ֥ב בְּשַׂלְמָת֖וֹ וּבֵֽרְכֶ֑ךָּ וּלְךָ֙ תִּהְיֶ֣ה צְדָקָ֔ה לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ס}

כבוא השמש. אִם כְּסוּת לַיְלָה הוּא, וְאִם כְּסוּת יוֹם - הַחֲזִירֵהוּ בַבֹּקֶר, וּכְבָר כָּתוּב בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים (כ"ב) "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" - כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תִּקָּחֶנּוּ:

וברכך. וְאִם אֵינוֹ מְבָרֶכְךָ, מִכָּל מָקוֹם ולך תהיה צדקה (ספרי):

אָתָבָא תָתֵב לֵהּ יָת מַשְׁכּוֹנָא כְּמֵעַל שִׁמְשָׁא וְיִשְׁכּוּב בִּכְסוּתֵהּ וִיבָרֵכִנָךְ וְלָךְ תְּהֵי זְכוּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ

תהיה צדקה. פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה:

וטעם העבוט כבר פירשתיו בפרש' ואלה המשפטים ושם פירשתיו בשמלתו:

ולך תהיה צדקה שמחזירו לו כל שלושים יום ואחר שלושים יום מוכרו בב״‎ד ואם יותיר יחזיר לו.

הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְכוּ׳. אִם כְּסוּת לַיְלָה הוּא כוּ׳ (ב״מ קיד:), אֲבָל כְּסוּת יוֹם הִזְכִּיר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (כב כה), שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״. וְעַל צַד הָרֶמֶז הוּא מַזְהִיר עַל הָעֲשִׁירִים אֲשֶׁר יְצַוּוּ לְיוֹרְשֵׁיהֶם שֶׁאַחַר מוֹתָם יַחֲזִירוּ הַמַּשְׁכּוֹנוֹת לָעֲנִיִּים, וְעַל זֶה אֵינָן מְקַבְּלִין שָׂכָר כְּלָל, כִּי אָז אֵין הַמָּמוֹן שֶׁלָּהֶם. וְעוֹד, שֶׁבַּזְּמַן הַהוּא הֵם פְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת, וְהַמֵּתִים חָפְשִׁי מֵהֶם, עַל כֵּן הוּא מַזְהִירָם ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ״, קֹדֶם הֶעֱרֵב שִׁמְשְׁךָ ״תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״. וְכָאן אָמַר ״כְּבוֹא״ בְּכָ״ף, רוֹצֶה לוֹמַר סָמוּךְ לְהֶעֱרֵב שִׁמְשְׁךָ וְקוֹדֶם לוֹ תְּשִׁיבֶנּוּ, בְּעוֹדְךָ בַּר חִיּוּב וּבְעוֹד הָעֲבוֹט שֶׁלְּךָ. וּבְפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים הֶאֱרַכְנוּ לְדַבֵּר מִזֶּה.

וּפְשׁוּטוֹ, כָּפַל ״הָשֵׁב תָּשִׁיב״, לוֹמַר שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם יָשִׁיב לוֹ. וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן הֲפוּכֵי מַטַּרְתָּא לָמָּה לִי, אִם בְּכָל לַיְלָה אֲנִי מַחֲזִיר לוֹ וְאֵין אֲנִי רַק שׁוֹמֵר שֶׁלּוֹ בַּיּוֹם, עַל זֶה אָמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, כִּי דּוֹמֶה לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ כְּאִלּוּ בְּכָל יוֹם וָיוֹם אַתָּה נוֹתֵן לוֹ צְדָקָה חֲדָשָׁה. וְזֶה רְאָיָה שֶׁבַּעַל חוֹב קוֹנֶה מַשְׁכּוֹן, דְּאִי לָא כֵן צְדָקָה מִנַּיִן? (פסחים לא:) וּכְפִי הַדִּין יֵשׁ נַפְקוּתָא בַּדָּבָר, שֶׁאֵין הֶעָנִי מוֹרִישׁ הָעֲבוֹט לְבָנָיו אִם הָיוּ עֲשִׁירִים. וּבְאָמְרוֹ: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״ מִעֵט הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאִם לֹא תַּחֲזִירוֹ כִּי אִם אַחַר הֶעֱרֶב שִׁמְשְׁךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה אָז לֹא לְךָ יִהְיֶה הַזֶּרַע לִצְדָקָה כִּי אִם לְיוֹרְשְׁךָ, וְאִם תַּחֲזִירוֹ בִּזְמַן הַחִיּוּב בְּחַיֶּיךָ אָז יִהְיֶה לְךָ, כְּפִי הָרֶמֶז שֶׁהִזְכַּרְנוּ.

וּכְפִי פְשׁוּטוֹ הוֹרָה בְּפָסוּק זֶה עִנְיָן יָקָר, וְהוּא כְּמַאֲמַר מוּנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו כוּ׳: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״, אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט טו): ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״ (ב״ב יא:). וְהָא בְּהָא תַּלְיָא, כִּי לְפִי שֶׁהַצְּדָקָה מֻנַּחַת לִפְנֵי ה׳ מְכוֹן כִּסְאוֹ, עַל כֵּן הוּא לְךָ וְאֵין לְזָרִים, כִּי אֵין יַד הָאָדָם שׁוֹלֶטֶת שָׁמָּה. עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה״, וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְנָתַן טַעַם לַדָּבָר, לְפִי שֶׁהַצְּדָקָה מֻנַּחַת לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְכוֹן כִּסְאוֹ, וּמִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה לָקַחַת אוֹתָהּ מִיָּדְךָ.