וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃ {ס}

לאחר החליצה נקרא שמו של היבם בישראל ״בית חלוץ הנעל״. רש״י מבאר שיש מצווה על כל העומדים שם לומר ״חלוץ הנעל״, כלומר להכריז בקול על מה שנעשה. הכינוי הזה נדבק ביבם כתוצאה מסירובו לייבם את אשת אחיו. הפסוק חותם את פרשת החליצה, ומלמד שהסירוב לייבום אינו נשאר עניין פרטי אלא מקבל ביטוי פומבי בכינוי הנקרא על האיש. יש בכך רמז לחשיבות שמייחסת התורה למצוות הייבום ולהקמת שם המת.