אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃

לא יסיף. מִכָּאן אַזְהָרָה לַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ (עי' כתובות ל"ג):

ונקלה אחיך. כָּל הַיּוֹם קוֹרְאוֹ רָשָׁע, וּמִשֶּׁלָּקָה קְרָאוֹ אָחִיךָ:

אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ

וטעם ונקלה אחיך. שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים ולא בחפץ השופט:

ארבעים בשביל שעבר על התורה שנתנה לארבעים יום וילקה ארבעים ויצא מידי ענשו.

יכנו ולא על כסותו והיכן הוא לוקה בין כתפיו.

לא יסיף והלא כבר נאמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו אם כן למה חזר ואמר לא יסיף לומר לך שאין חכמים רשאים להוסיף אבל לגרוע הרשות בידם ולפיכך העמיד הכתוב הענין במכות הראויות להשתלש.