שׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֮ מִמֶּ֒נּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ׃

המשך קללות האובדן: שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע. הפסוק דל בפירושים, ואונקלוס מתרגם אותו כפשוטו: הבקר נשחט לעיניך ואינך אוכל ממנו, החמור נגזל ואינו שב, והצאן נמסרים לאויבים בלא מציל. הקללה ממשיכה את תמונת האדם הצופה חסר אונים באובדן רכושו: בעלי החיים שגידל וטיפח נלקחים לנגד עיניו, והוא אינו יכול לעשות דבר. חוסר האונים מודגש שוב ושוב - ״ואין לך מושיע״ - כדי להעצים את ייסורי הראייה של הכול אובד בלא יכולת להציל.