כְּרָמִ֥ים תִּטַּ֖ע וְעָבָ֑דְתָּ וְיַ֤יִן לֹֽא־תִשְׁתֶּה֙ וְלֹ֣א תֶאֱגֹ֔ר כִּ֥י תֹאכְלֶ֖נּוּ הַתֹּלָֽעַת׃

״כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התֹלעת״. אבן עזרא מבאר ש״תטע״ פירושו תיגע בנטיעה ובעבודה, ״ולא תשתה״ - בשעת הבציר, ״ולא תאגר״ - לא תקבץ, והוא פועל כמו ״אֹגֵר בקציר״. הקללה ממשיכה את תמונת העמל חסר התמורה: האדם יטע כרמים ויעבוד בהם, אך התולעת תאכל את הענבים, ולא יזכה לשתות יין ולא לאגרו. שוב, ההשקעה הרבה בעבודת הכרם אינה מניבה דבר, מפני שהמזיקים משחיתים את היבול. הפסוק מצטרף לקללת הארבה שלפניו: כל ענפי החקלאות - הזריעה והכרם - לוקים במזיקים, והחקלאי נותר מתוסכל, עמל לחינם ולא נהנה מפרי ידיו.