וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת ׀ מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֙יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּֽי־תֹאכְלֵ֥ם בְּחֹסֶר־כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃

המשך הקללה על האישה הרכה: היא תרע עינה אף בשלייתה היוצאת מבין רגליה ובבניה אשר תלד, כי תאכלם בחוסר כל בסתר, במצור ובמצוק. רש״י מבאר ש״ובשליתה״ מוסב על בניה הקטנים - שבכולם תהא עינה צרה כשתאכל את האחד, מלתת לאשר אצלה מן הבשר. אבן עזרא מבאר ש״שליה״ הוא מקום הולד בשבתו בבטן אמו, ו״מבין רגליה״ הוא כינוי. הקללה מגיעה לשיא הזוועה: האישה תאכל בסתר אף את השליה ואת ילדיה הרכים, מרוב רעב. אין קללה נוראה מזו, המתארת את קריסת האינסטינקט האימהי הבסיסי ביותר. התורה מדגישה שהמצור מוליך את האדם אל תהומות שלא יאמנו, ומכאן חומרת האזהרה מפני עזיבת ה׳.