וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

״ואמרו על אשר עזבו את ברית ה׳ אלהי אבֹתם אשר כרת עמם בהוציאו אֹתם מארץ מצרים״. הרשב״ם מבאר שלא יאמרו הגויים שהחורבן בא מחוסר יכולתו של ה׳, אלא ״על אשר עזבו״ - שהעם עזב את הברית. הפסוק הוא התשובה לשאלת הגויים בפסוק הקודם: סיבת החורבן היא עזיבת הברית עם ה׳, אותה ברית שכרת עמם בהוציאו אותם ממצרים. התשובה מבהירה שהפורענות אינה חולשה של ה׳ אלא עונש צודק על בגידת העם. הרשב״ם מדגיש נקודה חשובה: הגויים לא יטעו לחשוב שה׳ לא יכול היה להגן על עמו, אלא יבינו שהחורבן הוא תוצאה של עזיבת הברית. בכך מתחזק כבוד ה׳ אף בעת החורבן: הוא נובע מבחירת העם, לא מחוסר יכולת אלוקית.