וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כׇּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃

ה׳ מרגיע את משה ואומר לו שלא יירא מעוג, כי כבר נתן אותו ואת כל עמו ואת ארצו בידו, ויעשה לו כפי שעשה לסיחון מלך האמורי שישב בחשבון. רש״י שואל מדוע כאן הוצרך ה׳ לומר ״אל תירא״ ואילו לגבי סיחון לא נאמר כן, ומבאר שמשה חשש במיוחד מעוג משום שהיה לו זכות מיוחדת: הוא שימש את אברהם, שנאמר ״ויבא הפליט״, ופליט זה היה עוג עצמו. לכן הוצרך הכתוב להבטיח למשה שלא יעמדו לעוג זכויותיו, וינצח אותו בדיוק כפי שניצח את סיחון.