וְזֹ֣את לִיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃ {פ}

וזאת ליהודה. סָמַךְ יְהוּדָה לִרְאוּבֵן מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵיהֶם הוֹדוּ עַל קִלְקוּל שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְגוֹ' לָהֶם לְבַדָּם וְגוֹ' וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם" (איוב ט"ו); וְעוֹד פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ עַצְמוֹת יְהוּדָה מִתְגַּלְגְּלִין בָּאָרוֹן מִפְּנֵי נִדּוּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ד), אָמַר מֹשֶׁה מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה? יְהוּדָה וְכוּ' (סוטה ז'):

שמע ה' קול יהודה. תְּפִלַּת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה וְאָסָא מִפְּנֵי הַכּוּשִׁים, וִיהוֹשָׁפָט מִפְּנֵי הָעַמּוֹנִים, וְחִזְקִיָּה מִפְּנֵי סַנְחֵרִיב:

ואל עמו תביאנו. לְשָׁלוֹם מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה:

ידיו רב לו. יָרִיבוּ רִיבוֹ וְיִנְקְמוּ נִקְמָתוֹ:

ועזר מצריו תהיה. עַל יְהוֹשָׁפָט הִתְפַּלֵּל עַל מִלְחֶמֶת רָאמוֹת גִּלְעָד, "וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ" (דברי הימים ב' י"ח); דָּ"אַ - שמע ה' קול יהודה, כָּאן רָמַז לְשִׁמְעוֹן מִתּוֹךְ בִּרְכוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה, וְאַף כְּשֶׁחָלְקוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָטַל שִׁמְעוֹן מִתּוֹךְ גּוֹרָלוֹ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י"ט) "מֵחֵבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן" (וּמִפְּנֵי מָה לֹא יִחֵד לוֹ בְרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ? שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו עַל מַה שֶּׁעָשָׂה בַּשִּׁטִּים, כֵּן כָּתוּב בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים:)

וְדָא לִיהוּדָה וַאֲמַר קַבֵּל יְיָ צְלוֹתֵהּ דִיהוּדָא בְּמִפְּקֵהּ לְאַגָחָא קְרָבָא וּלְעַמֵהּ תָּתֵיבִנֵהּ לִשְׁלָם יְדוֹהִי יַעְבְּדָן לֵהּ פֻּרְעֲנוּתָא מִסָנְאוֹהִי וְסָעִיד מִבַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי הֲוֵי לֵהּ

וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף עוד שמע ה' קול יהודה בבואו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה:

ואל עמו תביאנו. אל המחנה אשר בגלגל או תפלה על היוצאים להלחם על ארץ אויב:

רב לו. יספיקו לו ידיו ואין לו צורך למי שיעזור אותו כי אם עזרת השם לבדו וי״‎א מל' מריבה והטעם ידיו יריבו בעדו ואחרים אמרו כמו וברקים רב מגזרת ורבו:

וזאת ליהודה וזאת הברכה עצמה תהא חלה על יהודה. כאן פירש״‎י אמר משה מי גרם לראובן שיודה יהודה ואם תאמר הרי הודאת ראובן קדמה לשל יהודה שהרי בפרשת וישב גבי וישב ראובן אל הבור פרש״‎י לא היה במכירה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה לא הודה עד שנתעברה תמר, אלא י״‎ל דודאי ראובן אודי קודם אלא בצנעה אודי בשקו ובתעניתו אבל בפרהסיא לא אודי וכשהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ופרסם הודאתו ואמר אף אני בלבלתי יצועי אבי. וראיה לדבר מדסמך משה רבינו ברכת יהודה לברכת ראובן, משום שעל ידי יהודה הודה ראובן הודאה חשובה ומפורסמת וה״‎ק מי גרם לראובן שהודה בפרהסיא יהודה.

שמע ה׳‎ קול יהודה כשיצעק במלחמה ויצטרך סיוע. ולפי שיהודה עולה תחלה למלחמה הוצרך להתפלל עליו בענין צורך המלחמה, ועל ראובן כמו כן לפי שעבר ראובן ראשון כדכתיב והחלוץ עבר לפניהם ושמעון לא הוזקק להזכירו כאן לפי שהיה רגיל ללכת עם יהודה כדכתיב בספר שופטים עלה אתי בגורלי. ד״‎א יחי ראובן, לפי שחטא נגד כבוד אביו וראוי היה למות, כדכתיב כבד את אביך למען יאריכון ימיך הא אם לא תכבדהו ויקצרו, לכך אמר ואל ימות.

וזאת ליהודה זאת הברכה עצמה תהא כן ליהודה, שבענין זה חטא הוא שציער לאביו בכתונת יוסף. ושמעון לא רצה להזכיר בברכה לפי שהיה בלבו של משה ע״‎י שקדם בניכולו של יוסף, כמו שפירש״‎י בפרשת מקץ.

וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ספרי לג ז) שֶׁרָמַז בְּרָכָה לְשִׁמְעוֹן בְּמַה שֶּׁאָמַר: ״שְׁמַע ה׳״ וְגוֹ׳, כִּי ״שְׁמַע״ נִגְזָר מִלְּשׁוֹן שִׁמְעוֹן, וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּאוּר. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר שֶׁלָּמְדוּ זֶה מִמַּה שֶּׁכָּתוּב ״וְזֹאת לִיהוּדָה״, שֶׁנִּרְאֶה מְיֻתָּר, כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְלִיהוּדָה אָמַר״, אֶלָּא כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: כִּי בַּקָּשַׁת ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״ הָיְתָה עַל שִׁמְעוֹן, כִּי יַעֲקֹב אָמַר לוֹ: ״וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״, שֶׁיִּהְיוּ מִמֶּנּוּ מְלַמְּדִים וַעֲנִיִּים, וְהַנָּפוֹץ צָרִיךְ קִבּוּץ אֶל עַמּוֹ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ נְפוֹצִים בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם מִתּוֹךְ שֶׁהוּא נָפוֹץ מְפֻזָּר וּמְפֹרָד מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וּמִבֵּית אָבִיו, אֵינוֹ אֵצֶל עַמּוֹ. עַל כֵּן הִתְפַּלֵּל עָלָיו יְהוּדָה וְאָמַר: אָנָּא ה׳, תְּבִיאֶנּוּ אֶל עַמּוֹ וּמוֹלַדְתּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה נָפוֹץ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

וְיָדוּעַ שֶׁלִּתְפִלָּה זוֹ הָיָה גַּם יְהוּדָה צָרִיךְ, כַּמּוּבָן מִתּוֹךְ שְׁנֵי פֵּרוּשֵׁי רַשִׁ״י הַסּוֹבֵר שֶׁתְּפִלַּת ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״ קָאֵי עַל יְהוּדָה. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁיְּהוּדָה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וְכָל הַמִּתְפַּלֵּל עַל חֲבֵרוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה (ב״ק צב), וְאִם כֵּן אוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁהִתְפַּלֵּל יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן הִיא שֶׁעָמְדָה גַּם לוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וְזֹאת לִיהוּדָה״, אוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל שִׁמְעוֹן עָמְדָה גַּם לִיהוּדָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וַיֹּאמַר שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״, אוֹתוֹ קוֹל שֶׁיִּתְפַּלֵּל בּוֹ עַל שִׁמְעוֹן, ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״, רְצוֹנוֹ לוֹמַר לִיהוּדָה, כִּפְשׁוּטוֹ, לְפִי שֶׁבְּאוֹתוֹ קוֹל הִתְפַּלֵּל עַל שִׁמְעוֹן, עַל כֵּן דִּין הוּא שֶׁיִּהְיֶה הוּא נַעֲנֶה תְּחִלָּה וְתָבִיא גַּם אוֹתוֹ אֶל עַמּוֹ. וּלְפִי שֶׁתְּפִלָּה זוֹ עָמְדָה לִשְׁנֵיהֶם, עַל כֵּן אָמַר אַחַר כָּךְ: ״יָדָיו רָב לוֹ״, הוֹסִיף מִלַּת ״לוֹ״, כִּי בְּרָכָה זוֹ הָיְתָה לוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא הָיָה לְשִׁמְעוֹן צֹרֶךְ בְּבִרְכַּת יָדָיו רָב לוֹ. רַק לִיהוּדָה שֶׁהָיָה מֶלֶךְ הָיָה צָרִיךְ בִּבְרָכָה זוֹ.

שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה. פֵּרוּשׁ, לְפִי שֶׁיְּהוּדָה חָטָא בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר וְהִתְוַדָּה עַל חֶטְאוֹ בְּאָמְרוֹ (בראשית לח:כו) ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״, בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁיְּקַבֵּל ה׳ קוֹלוֹ בְּהוֹדָאָתוֹ. וְאָמַר עִנְיָן זֶה לוֹמַר אַחֲרָיו ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״, פֵּרוּשׁ לְפִי מַה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּפָסוּק ״מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ״ (בראשית מט:ט), כִּי בְּאֶמְצָעוּת מַעֲשֵׂה תָּמָר הוֹצִיא טֶרֶף אָדָם שֶׁאָכַל הַבְּלִיַּעַל, וְהוּא מַה שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ ״יָדָיו״, פֵּרוּשׁ כֹּחַ מַעֲשָׂיו רָב לוֹ, הִגְדִּיל וְקָנָה רַבָּנוּת בְּתוֹסֶפֶת גָּדֵר עֶלְיוֹן כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ שָׁם:

וְאָמְרוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה. פֵּרוּשׁ, שֶׁהֲגַם שֶׁהִרְוִיחַ פֶּרֶץ וְזֶרַח בְּכֹחַ מַעֲשֵׂה תָּמָר, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן לֹא הֵאִירָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כִּי צְרִיכָה לְנִיצוֹץ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁעֲדַיִן בֵּין הָאֻמּוֹת וְהִיא רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. לָזֶה אָמַר ״וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״ לְשׁוֹן נְקֵבָה, גַּם ״עֵזֶר״ יוֹרֶה אֶל הַנְּקֵבָה, כְּאָמְרוֹ (בראשית ב:יח) ״אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר״ וְגוֹ׳. וְעַיֵּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפָסוּק ״וְחָטָאתִי לְאָבִי״ וְגוֹ׳ (בראשית מג:ט).