דְּבָרִים ל״ג · ט׳

הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בָּנָ֖ו לֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃

במילים פשוטות

״האֹמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצֹרו״. רש״י מבאר שכשחטאו בעגל ואמר ״מי לה׳ אלי״, נאספו אליו בני לוי וציווה אותם להרוג אף את אבי אמם מישראל, או את אחיהם מאמם, וכן עשו. אבן עזרא מבאר שהכתוב מדבר על השבט. הפסוק מדגים את נאמנות שבט לוי: בעת חטא העגל, בני לוי לא נשאו פנים אף לקרוביהם הקרובים ביותר - אב, אח ובן - כדי לקיים את דבר ה׳. הרעיון: נאמנותם לה׳ גברה על כל קשר משפחתי. הם ״שמרו אמרתך ובריתך ינצֹרו״ - העמידו את מצוות ה׳ מעל לרגשות האישיים. מסירות זו, שבה בחרו בה׳ על פני המשפחה בשעת מבחן, היא שזיכתה את שבט לוי במעמד הכהונה ובברכת משה המיוחדת.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כְּשֶׁחָטְאוּ בָעֵגֶל וְאָמַרְתִּי "מִי לַה' אֵלָי" (שמות ל"ב), נֶאֶסְפוּ אֵלַי כָּל בְּנֵי לֵוִי וְצִוִּיתִים לַהֲרֹג אֶת אֲבִי אִמּוֹ וְהוּא מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ אֶת אָחִיו מֵאִמּוֹ אוֹ בֶן בִּתּוֹ, וְכֵן עָשׂוּ. וְאִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ אָבִיו מַמָּשׁ וְאָחִיו מֵאָבִיו וְכֵן בָּנָיו מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי לְוִיִּים הֵם, וּמִשֵּׁבֶט לֵוִי לֹא חָטָא אֶחָד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "כָּל בְּנֵי לֵוִי":

כי שמרו אמרתך. "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אַחֵרִים" (שמות כ, ב):

ובריתך ינצרו. בְּרִית מִילָה, שֶׁאוֹתָם שֶׁנּוֹלְדוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא מָלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְהֵם הָיוּ מוּלִין וּמָלִין אֶת בְּנֵיהֶם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

האומר. על השבט ידבר כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו:

ואת בניו לא ידע. יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם:

כי שמרו אמרתך. כמו שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל ויש אומרים על דבר מי לה' אלי:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לאביו ולאמו לא ראיתיו אם מת לו אב ואם אח ובן צריך לעשות לו כמי שאינו מכירו כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא, ולמה כי שמרו אמרתך שאמרת ומן המקדש לא יצא אפי׳‎ בשעת צערו אינו רשאי לצאת אחריהם ואפילו למ״‎ד מקדושתו לא יצא אבל יוצא הוא אחר המת מ״‎מ כשהן נגלין הוא מכוסה וכשהן נכסין הוא נגלה. ד״‎א האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו לא טעו אחריהם במעשה העגל.

ובריתך ינצרו מה שאמרת ברית כהונת עולם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

הَאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹ׳. כִּי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (מגילה יז עיי״ש) כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה פָּטוּר מִן כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּרְאָיָה מִיַּעֲקֹב שֶׁלֹּא נֶעֱנַשׁ עַל אוֹתָן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁהָיָה נִטְמָן בְּבֵית שֵׁם וָעֵבֶר, שֶׁלֹּא קִיֵּם בָּהֶם מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו״, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִרְאוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁגַּם ״אֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר״, אֵינוֹ צָרִיךְ לָדַעַת מִמֶּנּוּ, ״וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע״, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת עֵירוּבִין (כב.): מַאי דִּכְתִיב ״שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב״? רָבָא אָמַר: בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא הַתּוֹרָה, בְּמִי שֶׁנַּעֲשֶׂה אַכְזָרִי עַל בָּנָיו כָּעוֹרֵב. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, כִּי הֲוָה אָזֵיל לְבֵי רַב, אַמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: יָנוֹקֵי מַאי נַעֲבֵיד לְהוּ? אֲמַר לָהּ: אִיכָּא קַרְמֵי בְּאַגְמָא. זֶהוּ שֶׁאָמַר כָּאן: ״וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע״, שֶׁגַּם אֶת בָּנָיו יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא יוֹדֵעַ, וְכָל כָּךְ לָמָּה, ״כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״ וְגוֹ׳, רְצוֹנוֹ לוֹמַר מִצַּד שֶׁהֵם צְרִיכִין לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה תָּמִיד עַל כֵּן גַּם ״אֶת בָּנָיו לֹא יָדָע״ כָּאָמוּר.

יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְגוֹ׳. כִּי הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת קָרְבָּנוֹת כְּאִלּוּ הִקְרִיבָם (מנחות קי). ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ״, כֹּחוֹ, כִּי הַתּוֹרָה מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, עַל כֵּן אָמַר: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ״, הַיְנוּ כֹּחוֹ. ״וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״, שֶׁיַּעֲסוֹק בַּתּוֹרָה כְּדֵי לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. ״מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו״ וְגוֹ׳, כִּי אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, הַשּׂוֹנֵא הַפְּנִימִי שֶׁנִּקְרָא מְנֻוָּל, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ (סוכה נב:).

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

(ט~י) הָאֹמֵר וְגוֹ׳ יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ וְגוֹ׳. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא בתרא ס.) בְּמַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ לָדוּן עַל אִילָן שֶׁהָיָה מַזִּיק לְדֶרֶךְ הָרַבִּים וְכוּ׳, וְאָמַר לָהֶם עַד לְמָחָר וְכוּ׳, וְשָׁלַח וְקָץ וְכוּ׳, עַד כָּאן. וְהוּא אָמְרוֹ ״הָאוֹמֵר״ וְגוֹ׳, אָדָם כָּזֶה רָאוּי לְהוֹרוֹת מִשְׁפָּט וְכוּ׳, כִּי אֵין מָקוֹם לוֹמַר לוֹ ״טוֹל קוֹרָה״ וְכוּ׳ (בבא בתרא טו:), וְזֶה לְךָ הָאוֹת ״הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״.

עוֹד יִרְצֶה, לְפִי שֶׁצִּוָּה ״שׁוֹפְטִים וְגוֹ׳ לִשְׁבָטֶיךָ״ (דברים טז:יח), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי) שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּמַנֶּה דַיָּנִים לְכָל שֵׁבֶט, לָזֶה אָמַר כִּי שֵׁבֶט לֵוִי לְצַד מַה שֶׁהוֹכַחְנוּ שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ פָנִים לְאָב וּלְאָח וּלְבֵן רְאוּיִים הֵם לְהִתְמַנּוֹת עַל כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָמְרוֹ ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״ בְּדֶרֶךְ כְּלָל, כִּי אֵין לָחוּשׁ שֶׁיִּשְׂאוּ פָנִים לְשִׁבְטָם יוֹתֵר מִשֵּׁבֶט זוּלָתָם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל