לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תׇעׇבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵ֠ד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃

לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא, פקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשנאי. הפסוק אוסר להשתחוות ולעבוד את הפסלים, ומנמק זאת בכך שה׳ הוא אל קנא. אונקלוס מוסיף בתרגומו ״כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון״, כלומר שהעונש על הבנים הוא כאשר הם ממשיכים בחטא אבותיהם. הפסוק מדגיש את חומרת העבודה הזרה: לא רק עשיית הפסל אסורה אלא גם ההשתחוויה והעבודה לו. הנימוק ״אל קנא״ מבליט את רצינות היחס לעבודה זרה. לפי התרגום, פקידת עוון האבות על הבנים מותנית בכך שהבנים ממשיכים בדרך אבותיהם החוטאים. יש כאן איזון בין חומרת העונש לבין הצדק, שהעונש חל רק על מי שאוחז במעשי אבותיו הרעים.