וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃

ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים, ויציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. הפסוק מביא את תחילת התשובה לבן השואל: יש לספר לו על השעבוד במצרים ועל הגאולה ביד חזקה. אונקלוס מתרגם ״ותימר לברך עבדין הוינא לפרעה במצרים ואפקנא ה׳ ממצרים בידא תקיפא״. הפסוק מלמד כיצד להשיב לבן על טעם המצוות: לא בהסבר פילוסופי מופשט אלא בסיפור ההיסטורי של השעבוד והגאולה. התשובה מתחילה מן ההכרה שהיינו עבדים וה׳ גאלנו. יש כאן דרך חינוכית: הבן לומד את טעם המצוות דרך הכרת ההיסטוריה של עמו. הפסוק מדגיש שהמצוות נובעות מהכרת הטובה לה׳ שגאל את ישראל מעבדות. התשובה לבן קושרת בין הגאולה לבין החובה לקיים מצוות, ומעבירה לדור הבא את התודעה ההיסטורית והדתית של העם.