התחילו ללמודוְעַנְיָךְ וְאַכְפָּנָךְ וְאוֹכָלָךְ יָת מַנָא דִי לָא יְדַעְתְּ וְלָא יָדְעוּן אֲבָהָתָיךְ בְּדִיל לְאוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַם אֱנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימְרָא דַיְיָ יִתְקַיַם אֱנָשָׁא
ויענך. בדרך:
וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות:
ידעון. בנו״ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון:
הודיעך. שם הפעל:
הלחם. שאדם תדיר בו:
מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:
ורביתם. שתשיגו רבוי הבנים:
ויענך בדרך כדכתיב ענה בדרך כחי.
וירעבך שלא נתן לך מן אלא דבר יום ביומו וזהו וירעבך שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ד״א וירעבך שאם הוריד לך מן בעוד שהיית שבע מן הצידה שהיתה בידך שהוצאת ממצרים לא היית משגיח עליו אפי׳ לטועמו שלא היית מניח לחם שהיית רגיל בו בשביל מן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך ולכך הרעיבך.
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה קִשְׁרָן שֶׁל דְּבָרִים שֶׁל וַיְעַנְּךָ וְגוֹ׳ עִם וַיַּאֲכִילְךָ וְגוֹ׳, וּלְפִי מַשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים גְּנַאי הַמָּן יַגִּיד שֶׁאֲכִילַת הַמָּן הָיְתָה לְצַד הָרְעָבוֹן, וְזֶה אֵינוֹ, שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהַתּוֹרָה הִרְבְּתָה בְּשִׁבְחֵי הַמָּן, כָּאָמוּר (במדבר יא:ז) ״וְהַמָּן״ וְגוֹ׳, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי שם) שֶׁכָּל הַכָּתוּב בְּשִׁבְחוֹ מְדַבֵּר. גַּם הוּא מְזוֹן הַמַּלְאָכִים (יומא עה:), כְּאָמְרוֹ ״לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ״. וְנִרְאֶה שֶׁגַּם כָּאן שֶׁבַח הַמָּן יַגִּיד, כִּי הַמַּאֲכָלִים יֶשְׁנָם בִּשְׁנֵי סוּגִים, יֵשׁ מַאֲכָל שֶׁשָּׁוֶה לַכֹּל, בֵּין בָּרִיא בֵּין חוֹלֶה, לְצַד הֱיוֹתוֹ נָקִי מֵהָעִפּוּשׁ וְכֻלּוֹ נִבְלָע בָּאֵבָרִים וְקַל לְהִתְעַכֵּל וּמַבְרִיא הָאָדָם, וְיֵשׁ מַאֲכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְבָרִיא אֲבָל לְחוֹלֶה יַזִּיקֶנּוּ וִיאַבְּדֶנּוּ. לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב בְּעִנְיַן הַמָּן וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ וְגוֹ׳ פֵּרוּשׁ וַיְעַנְּךָ עִנּוּי הַדֶּרֶךְ, וַיַּרְעִבֶךָ עִנּוּי חֶסְרוֹן הַמָּזוֹן, וְהִנֵּה יָדוּעַ הוּא שֶׁהַמִּתְעַנֶּה בַּדֶּרֶךְ יֵאָפְסוּ כֹּחוֹתָיו כֹּחַ הַמְּבַשֵּׁל וְכֹחַ הָעִכּוּל וּכְשֶׁאָדָם אוֹכֵל מַאֲכָל קָשֶׁה קְצָת לְהִתְעַכֵּל יַזִּיקֶנּוּ עַד מְאֹד, גַּם כְּשֶׁיִּרְעַב הָאָדָם וְיֹאכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה יְבִיאֶנּוּ לִידֵי חֹלִי, וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת כִּי יוֹם שֶׁמִּתְעַנֶּה הָאָדָם לְעֵת הָאֹכֶל לֹא יוּכַל אֱכֹל כְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ, וְאָמַר וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן הֲרֵי שֶׁבַח הַמַּאֲכָל שֶׁהוּא דָּבָר הָרָאוּי אֲפִלּוּ לַמְּעֻנֶּה וְלָרָעֵב מִלְּבַד טַעַם הַנִּרְגָּשׁ שֶׁהָיָה כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ.