וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְהֹוָה֮ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגׇדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃

הפסוק פותח את נוסח תפילת משה: ״ואתפלל אל ה׳ ואמר אדני יהוה אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך, אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה״. חזקוני מעיר על קריאת שם ה׳ באל״ף דל״ת. לפי פשט הדברים, משה פונה אל ה׳ ומבקש שלא ישחית את ישראל, ומזכיר לזכותם שני יסודות: שהם עם ה׳ ונחלתו, ושכבר פדה אותם בגדולתו והוציאם ממצרים ביד חזקה. הטיעון המרכזי הוא שהעם שייך לה׳ והוא כבר השקיע בגאולתם - ולכן אין זה ראוי להשחיתם. הפסוק מגלה את חכמת תפילתו של משה, שאינה נסמכת על צדקת ישראל אלא על הקשר בין ה׳ לעמו ועל מעשי הגאולה שכבר נעשו.