הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו׃

מַרְגְזִין דְבֵית אֶפְרַיִם מוֹסָפִין לְמֶחְטִי וְחוֹבַת דַם זַכַּאי דַאֲשֵׁיד עֲלוֹהִי יְתוּב וְחִסוּדֵיהּ יְתוּב לֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ:

הכעיס - השם.

תמרורים - בגלוי, כמו: שימי לך תמרורים, ויתמרמר.

ודמיו - דמי נקיים ששפך.

יטוש - כמו והנם נטושים.

הכעיס. ר״ל אחר שכל זה ידוע לאפרים ועכ״ז הכעיס לה׳ במעשים רעים:

ודמיו. לכן הדם ששפך יתפשט עליו לקחת נקם:

וחרפתו. מה שחרף כלפי מעלה להחליפו בעגלי הזהב הנה האל הוא אדוניו ומושל בו וגמול מעשיו ישיב לו:

תמרורים. מלשון מר:

יטוש. ענין התפשטות כמו ויטוש על המחנה (במדבר י״א:ל״א):

הכעיס אפרים תמרורים, בתשובות האלה שהם דברי לצנות היורדים חדרי בטן, הכעיסו את המוכיחים ולעגו עליהם בדברי תמרורים אלה, ודמיו. שיעור הכתוב, אדוניו! דמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו, כי הם הרגו את המלכים בעבור חטא ע"ז שעבדו, כמו שהרגו את בית ירבעם ובית אחאב ויתר מלכים בחטא זה, ואחר שהרגוהו שבו הם בעצמם להחזיק בעבודת הבעל והעגלים, וא"כ הלא הרגוהו ברצח ובחנם, עפ"ז יצייר המליץ, כאילו אדוניו שהוא המלך הנרצח עמד מקברו ונוטש עליו את דמיו, שמשליך את דמו הנשפך בחנם על העם שרצחוהו, וישיב לו את חרפתו החרפה שחרפוהו בעת רצחוהו על שעבד ע"ז, ישיב לו עתה את החרפה אל חיקו ויחרף אותו, ומעתה יספר הדברים שידבר אליו אדוניו הנרצח: