מֵ֭פֵר מַחְשְׁב֣וֹת עֲרוּמִ֑ים וְֽלֹא־תַעֲשֶׂ֥נָה יְ֝דֵיהֶ֗ם תֻּֽשִׁיָּֽה׃

תושיה - כטעם חכמה. ורבי משה פירש: שהוא מן יש.

מפר. בהשגחתו מפר מחשבות חכמים המתחכמים בערמות ותחבולות:

תושיה. כל מה אשר יש עם מחשבותיהם לעשות:

תושיה. מל׳ יש:

מפר מחשבות ערומים, שהערומים אשר יש אתם טיב העצה והתחבולות להרע לבריות, ה' יפר מחשבותם עד שלא תעשינה ידיהם תושיה, ולא תצא עצתם אל הפועל, כמו שהיה באחיתופל אשר העיד עליו הכתוב (ש"ב י"ז) שהיתה עצתו בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ואם היה אבשלום שומע אז לעצתו היה הורג את דוד, והיה בהשגחת ה' שלא נעשתה עצתו, זאת שנית כי לפעמים יהיה בהפך, כי:

תושיה. הוא שם לכל נימוס וסדור ולזה נקרא התורה תושיה כי היא הנימוס והסדור הנאות ויקרא תושיה המנהג שראוי לאדם במה שהוא אדם שיתנהג בו והוא אמרו ותושיה נדחה מעני כי לא נתנה תורה בעת שהיה איוב ולא היה מאמין בתורה עד שיתפאר שלא נדחה ממנו החורה אבל התפאר שלא נדחה ממנו הנימוס והסדור אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם להתנהג בו בדרך שישלים נפשו ואפשר שכבר היה נימוס מה לאומר אשר היה איוב ממנה והתפאר שכבר התנהג באותו נימוס בשלימות ויקרא תושיה מה שהוגבל וסודר במחשבה והשתדלות לעשות מהפעולות עד שיגיעו אל התכלית אשר כוונו עליו והמשל אם חשב גנב מה לעשות גנבה מה, וסדר הפעולה ההיא בלבו ואיך יתנהג בה עד שישלים לו עשיית הגנבה הנה זה הסדור אשר סדר בלבו ושמהו כמו חוק לו יקרא תושיה ובזה האופן אמר ולא תעשינה ידיהם תושיה ר"ל שלא יעשו מה שסידרו והגבילו במחשבתם לעשות מהפעולות: