דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חׇכְמָ֔ה עַ֛ל כׇּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חׇכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃

דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי. עַכְשָׂיו שֶׁיָּרַדְתִּי מִגְּדֻלָּתִי, אֲנִי נוֹתֵן לִבִּי לֵאמֹר: "מִי יֹאמַר עָלַי שֶׁאָבֹא לִידֵי מִדָּה זוּ"?: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְגוֹ':

דברתי. בעבור היות הלב משכן הרוח והוא הנברא בגוף בתחלה כי היא דמות מלך והמוח שר צבא היה הלב כנוי לחכמה ולשכל ולטעם ולמחשבות הבינה בעבור היותו המרכבת הראשונה לנשמת האדם העליונה וכן יכנו הדבורים בלשון שפה בעבור צאת הדבורים ממנה ועל כן הוא אומר לב חכם ונבון קוצר לב אהב נפשו וענין הגדלתי והוספתי חכמה שחיבר ולמד חכמת הקדמונים והוסיף עליהם:

ולבי ראה הרבה חכמה. שלא חבר אותה ומלת הרבה שם ימצא על יחיד ורבים כמו כי הרבה יהיו וכן מלת ריקם ושם הפועל קמוץ הרבה ארבה:

דברתי וגו׳. רוצה לומר חשבתי בעצמי ולא דברתי אל הזולת:

הגדלתי. הייתי בגדולה רבה, וזה מביא לחדד השכל בעבור הרחבת הלב:

והוספתי חכמה. מאד הייתי עוסק לאסוף חכמה בתוספת מרובה על כל המלכים שהיו לפני על ירושלים (ויתכן שאמר על מלכי הגוים, כי דוד אביו לבד מלך בירושלים ולא עוד):

ולבי ראה. רוצה לומר בהבנת הלב הסתכלתי בהרבה חכמה ודעת:

ראה. הוא מושאל על הבנת הדבר וכן ראה דבריך טובים (ש״ב טו ג):