וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חׇכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵלֹ֖ת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃

וָאֶתְּנָה עַכְשָׁיו אֶת־לִבִּי לָדַעַת אֶת־טִיב הַחָכְמָה מַה סּוֹפָהּ, וְאֶת־טִיב הַהוֹלֵלוֹת וְהַסִּכְלוּת:

הֹלֵלוֹת. שִׁעֲמוּם וְטֵרוּף הַדַּעַת, לְשׁוֹן עִרְבּוּב, כְּמוֹ "מָהוּל בַּמָּיִם":

וְשִׂכְלוּת. שְׁטוּת:

יָדַעְתִּי עַתָּה, שֶׁגַּם הַחָכְמָה יֵשׁ בּוֹ שֶׁבֶר רוּחַ, כִּי בְּרֹב הַחָכְמָה, אָדָם סוֹמֵךְ עַל רֹב חָכְמָתוֹ, וְאֵינוֹ מִתְרַחֵק מִן הָאִסּוּר, וּבָא רָב־כָּעַס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲנִי אָמַרְתִּי: "אַרְבֶּה סוּסִים, וְלֹא אָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרָיְמָה", וּבַסּוֹף הֲשִׁיבוֹתִי. אֲנִי אָמַרְתִּי: "אַרְבֶּה נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבִי", וַהֲרֵי נִכְתַּב עָלַי "נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ". וְכֵן הוּא אוֹמֵר שֶׁעַל רֹב חָכְמָתוֹ הוּא סָמַךְ, וְעָשָׂה כַמָּה דְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר "נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל":

אחר שלמדתי החכמות והוספתי נתתי לבי לדעת עיקר ההוללות כמו ויתהולל בידם ועיקר השכלות שהוא הפך ההוללות אף על פי שזה רעיון הבל:

ואתנה לבי. שמתי לבי לדעת להבחין מעלת החכמה, ולדעת ענין השיעמום והשטות להעריך זה מול זה, להבחין יתרון החכמה על הסכלות:

ידעתי. הן הכרתי שגם החכמה היא שברון רוח:

הוללות. ענין שיעמום וערבוב הדעת כמו ושופטים יהולל (איוב יב וז):

ושכלות. כמו וסכלות בסמ״ך, והוא ענין שטות:

רעיון. ענין שברון כמו שנאמר למעלה ורעות רוח:

הוללות ושכלות. הוא כמו סכלות בסמ״ך.