עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃

עֵת לָלֶדֶת. לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים:

וְעֵת לָמוּת. קֶצֶב שָׁנוֹת שֶׁל כָּל־דוֹר וָדוֹר:

עֵת לָטַעַת. גּוֹי וּמַמְלָכָה:

וְעֵת לַעֲקוֹר. עֵת יָבֹא לְהֵעָקֵר:

עת ללדת. הזכיר ראשית האדם וסופו גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו כי הנה הנטיעים כן הם:

עת ללדת. עכשיו מפרש הדברים אשר בעת אחת חפץ בה ובעת אחרת יחפוץ בחלופו, ואמר בעת אחת חפץ האדם וחשקו ללדת, ובעת אחת רוצה בחלופו שימות הנולד, וכן כולם עד סוף הענין:

לעקור נטוע. לעקור מן הארץ את האילן הנטוע:

לטעת. מלשון נטיעה: