הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַ֨זֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃

הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל. הַכֹּל נוֹתְנִים לְלִבָּם כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ לְכָל אָדָם מִקְרֶה אֶחָד, וְיוֹדְעִים שֶׁסּוֹף דָּבָר לָתֵת לְכָל אִישׁ כְּדַרְכּוֹ:

מִקְרֶה אֶחָד. וְיוֹדְעִים שֶׁסּוֹף הַכֹּל צַדִּיק וַאֲשֶׁר רָשָׁע, לָמוּת, וּמִקְרֶה אֶחָד יֵשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְכֻלָּם. כָּל זֶה יוֹדְעִים וְאַף עַל פִּי כֵן, בּוֹחֲרִים לָהֶם דֶּרֶךְ הַטּוֹב, לְפִי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם לְעוֹלָם הַבָּא:

לַצַּדִּיק. כְּגוֹן נֹחַ:

וְלָרָשָׁע. פַּרְעֹה נְכֹה, זֶה נִצְלַע וְזֶה נִצְלַע:

לַטּוֹב. זֶה משֶׁה:

וְלַטָּהוֹר. זֶה אַהֲרֹן:

וְלַטָּמֵא. אֵלּוּ הַמְרַגְלִים. אֵלּוּ אָמְרוּ שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ אָמְרוּ גְנוּתָהּ. אֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ לֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ. הֲרֵי מִקְרֶה אֶחָד לָהֶם:

וְלַזֹּבֵחַ. זֶה יֹאשִׁיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמֶר, "וַיִּזְבַּח יֹאשִׁיָּהוּ":

וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ. זֶה אַחְאָב שֶׁבִּטֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִלַּעֲלוֹת לְרֶגֶל. זֶה מֵת בְּחִצִּים, וְזֶה מֵת בְּחִצִּים:

כַּטּוֹב. זֶה דָוִד:

כַּחֹטֶא. זֶה נְבוּכַדְנֶאצַּר. זֶה בָנָה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזֶה הֶחֱרִיבוֹ. זֶה מָלַךְ מ' שָׁנָה, וְזֶה מָלַךְ מ' שָׁנָה:

הַנִּשְׁבָּע. זֶה צִדְקִיָּהוּ שֶׁנִּשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְגַם נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ וְגוֹ':

כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. זֶה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְשׁוֹן, הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְעוּן בִּי אַתֶּם." לָמַדְנוּ שֶׁהָיְתָה שְׁבוּעָה חֲמוּרָה לוֹ. זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, וְזֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינָיִם. עַל כֵּן:

הכל. הכל יבא להם כמו שיבא לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע אין הפרש ביניהם לטוב ולטהור ולטמא הנה טמא במקום הזה הפך הטוב והטהור כמו שיש פקח בפסוק מי שם פה לאדם הפך העור והשומע כמו לפקוח עינים עורות פוקח אזנים ודקדוק כטוב כחוטא כי הכפי״ן בלשון הקדש כמו כעבד כאדניו כי ישיב העבד כאדון והאדון כעבד אין הפרש ביניהם וכן כמוני כמוך כעמי כעמך כחשכה כאורה והמפרש כימים אשר ישבתם הימים אין טעם וריח לפירוש הזה כי מה ענין ישבתם בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם והנכון כי מקדש הלכו המרגלים ובשנת הארבעים באו לקדש עיר והנה כל השנים היו במדבר קדש וזה פירושו ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שם עד שוב התרים כענין כמספר הימים אשר תרתם את הארץ כי בבוא במרגלים אמרו הננו ועלינו אל המקום יתכן היות צדיק ורשע במעשיו טמא וטהור בגופו וזובח בממונו וטוב וחוטא בלבו ונשבע בדבורו:

הכל כאשר לכל. הכל יבוא להם כמו שיבוא לכל וחוזר ומפרש מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו׳:

לטוב. המטיב עם הבריות:

ולטהור. המחשב בדברי קדושה:

ולטמא. המחשב בדברים מגונים וקלות ראש:

ולזבח. קרבנות לשמים:

כטוב כחוטא. בענין המקרה כמו הטוב כן הוא החוטא, וכמו החוטא כן הוא הטוב:

הנשבע. הרגיל בשבועה ולא יחשוש פן לא יוכל לקיימה:

כאשר שבועה ירא. החדל מן השבועה, כי ירא פן לא יוכל לקיימה:

כטוב כחוטא. בא בשתי כפי״ן ויורה על דמיון גמור וכן כעמי כעמך (מ״א כב ד):