וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃

מִתְנַשֵּׂא. מִתְפָּאֵר.

וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. נְטוּלֵי טְחוֹל וַחֲקוּקֵי כַּפּוֹת רַגְלַיִם.

וַאֲדוֹנִיָה בַר חַגִית מִתְרַבְרַב לְמֵימַר אֲנָא אֶמְלוֹךְ וַעֲבַד לֵיהּ רְתִיכִין וּפָרָשִׁין וְחַמְשִׁין גַבְרָא רְדִיפִין קֳדָמוֹהִי:

מתנשא לאמר וגו׳. היה מראה בעצמו נשיאות וגדולה, וכאילו אמר אני אמלוך כי הגדולה שהיה מראה בעצמו, לא תתכן אלא למי שמעותד למלוך:

רכב. לרכוב בו:

ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך, על ידי הסבות הנ"ל התחיל לאמר כי הוא ימלוך, ויעש לו רכב וכו' כמו שעשה אבשלום, להראות תכסיסי מלוכה:

ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו. ראוי שתדע שמלכי ישראל לא הותר להם להרבות סוסים ולזה לא היה זה הענין קטן אצל מלכי ישראל: