וַאֲמַרַת אִתְּתָא דִי בְרָה חַיָא לְמַלְכָּא אֲרֵי אִתְגְלָלוּ רַחֲמָהָא עַל בְּרָהּ וַאֲמַרַת בְּבָעוּ רִבּוֹנִי הָבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא וּמִקְטַל לָא תִקְטְלוּנֵיהּ וְדָא אֲמַרָא אַף דִלִי אַף דִילָךְ לָא יְהֵי פְּסוּקוּ:
גם לי וגו׳. היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת, ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה:
נכמרו. נתחממו, כמו (איכה ה י) עורנו כתנור נכמרו, והוא ענין חמלה וכן (בראשית מג ל) נכמרו רחמיו:
ותאמר האשה אשר בנה החי היא הנתבעת שהקדימה בדבריה בני החי, היא בקשה לבל ימיתוהו, ושיתנו הילוד לחברתה, ולא מצד שהודית לדברי חברתה רק מצד שנכמרו רחמיה על בנה, וזאת אומרת היא התובעת שהקדימה בדבריה בנך המת, אמרה גם לי גם לך לא יהיה, ר"ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור, ולכן גזרו, ובזה בררה שמה שהקדימה תמיד בנך המת הוא מצד כי זה היה עקר חפצה:
