וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃ {ס}

הִיא אִמּוֹ. בַּת קוֹל הוֹפִיעָה וְאָמְרָה: הִיא אִמּוֹ.

וַאֲתֵיב מַלְכָּא וַאֲמַר הָבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא וּמִקְטַל לָא תִקְטְלוּנֵיהּ הִיא אִמֵיהּ:

תנו לה. להאשה שאמרה תנו לה את הילוד וגו׳:

היא אמו. הואיל ומרחמת עליו:

ויען המלך ויאמר, ובזה ברר מ"ש בתחלת דבריו, להכריע מתוך סדר דבריהם מי החפץ בילד ומי לא, ובזה חרץ המשפט כי היא אמו: