לְדָוִד עַבְדּוֹ. לְהוֹדִיעַ שֶׁמָּחַל לוֹ עֲוֹנוֹתָיו, כִּדְאִיתָא בְּמוֹעֵד קָטָן: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס הָאָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה.
וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. שֶׁמָּחַל לָהֶם עַל עֲוֹן יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְיָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: כֻלְּכֶם מְזֻמָּנִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
בְּיוֹמָא תְמִינָאָה שַׁלַח יַת עַמָא וּבָרִיכוּ יַת מַלְכָּא וַאֲזַל לְקִרְוֵיהוֹן כַּד חָדָן וְשַׁפִּירָא לִבְּהוֹן עַל כָּל טַבְתָא דַעֲבַד יְיָ לְדָוִד עַבְדֵיהּ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמֵיהּ:
ביום השמיני. מימי החג, הוא שמיני העצרת:
שלח את העם. רצה לומר: נטלו ממנו רשות ללכת, כי לא הלכו ביום טוב, וביום המחרת טרם הלכו חזרו ליטול רשות, ולזה נאמר בדברי הימים (שם פסוק י) בכ״ג בחודש שלח את העם, והוא היום שאחר החג:
לדוד עבדו. שקיים לו הבטחתו, אשר בנו היושב על כסאו בנה הבית:
ולישראל עמו. על כי ראו אשר שרתה השכינה בהבית הבנוי:
ביום השמיני שלח את העם בשמיני עצרת פטרם מלהיות עמו ביחד כי כל הימים שבעה ושבעה היה חוגג בעבור כל העם לכבוד החינוך וזה נפסק בשמיני עצרת, ומזה הבינו דהשמיני רגל בפ"ע ויברכו את המלך ברכה בפני עצמו, כמו שפרש"י בר"ה דף ד' ובכ"מ שמ"ש דשמיני טעון ברכה בפ"ע היינו ברכת המלך, ובכ"ז לא יכלו ללכת בלילה לבתיהם דשמיני עצרת טעון לינה כמ"ש חז"ל בכ"מ, לכן אמר בד"ה שביום כ"ג לחדש שלח את העם, ר"ל שאז הרשה להם ללכת לאהליהם: