וַיְצַ֨ו מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֜וּר לֵאמֹ֗ר הֹלִ֤יכוּ שָׁ֙מָּה֙ אֶחָ֤ד מֵהַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִגְלִיתֶ֣ם מִשָּׁ֔ם וְיֵלְכ֖וּ וְיֵ֣שְׁבוּ שָׁ֑ם וְיֹרֵ֕ם אֶת־מִשְׁפַּ֖ט אֱלֹהֵ֥י הָאָֽרֶץ׃

וּפַקֵיד מַלְכָּא דְאַתּוּר לְמֵימָר אוֹבִילוּ לְתַמָן חַד מִכַּהֲנַיָא דְאַגְלְתִינוּן מִתַּמָן וְיֵזְלוּן וְיַתְבוּן תַּמָן וְיַלְפוּן יַת דִי אֱלָהָא דְאַרְעָא:

וילכו וישבו שם. חוזר על העובדי גילולים מבבל ומכותה וגו׳, ורצה לומר: כאשר הלכו לשם, כן נשארו יושבים בה, והכהן ילמדם משפט ה׳:

ויורם. ענין למוד, כמו (ישע׳ כח): יורה דעה:

אחד מהכהנים אשר הגליתם משם. ידמה כי קצת כהני ה' היו שם במגרשיהם והוא היה מורה הגוים האלו איך יתנהגו לפי משפטי התורה והם עושים עם זה גוי גוי אלהיו בערי שמרון והניחו הע"ג שלהם בבית הבמות אשר עשו השומרונים ויהיו יראים את ה' ועשו להם מקצתם כהני במות כמו שעשה ירבעם והזניח הכהנים מן הכהונה וידמה כי באלו הבמות היו מקריבים לשם יתעלה כמו שהיה הענין קודם אסור הבמות: