וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת־הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת־[נִשְׁיֵ֑ךְ] (נשיכי) וְאַ֣תְּ (בניכי) [וּבָנַ֔יִךְ] תִּֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר׃ {פ}

וַתָּבֹא וַתַּגֵּד וְגוֹ'. בָּאת לִטֹּל עֵצָה, אִם לִמְכֹּר אִם לְהַמְתִּין עַד שֶׁיּוּקַר עוֹד, אָמַר לָהּ לְכִי מִכְרִי, כִּי יֵשׁ דַּי לְכָל נִשְׁיֵךְ, וְלִחְיוֹת אַתְּ וּבָנַיִךְ בַּנּוֹתָר, עַד שֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים.

וַאֲתַת וְחַוִיאַת לִנְבִיָא דַייָ וַאֲמַר אֱזִילִי זַבִּינִי יַת מִשְׁחָא וְשַׁלְמִי לְמָרֵי חוֹבְתִיךְ וְאַתְּ וּבְנַיִיךְ תִּתְפַּרְנְסִין מִדְיִשְׁתָּאר:

בנותר. בדמי השמן על דמי החוב:

נשיך. הלואתך:

ויאמר לכי מכרי הבטיח לה שהשמן שיצא אל הכלים יספיק לשילום החוב, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנתיקר השמן עד שהיה בו כדי החוב, ואת ובניך תחיי בנותר רצה לומר בשמן הנותר באסוך זה יספיק לפרנסתה כי יזול תמיד שמן ככל הצורך לפרנסתה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה תחיי בנותר עד שיחיו המתים:

ותבא ותגד לאיש האלהים. הנה לא רצתה לעשות מזה השמן דבר אם לא בעצת הנביא כי לא היתה יודעת מה רצון הנבי' בזה:

ושלמי את נשייך. ר"ל פרעי את חוביך כטעם לוה רשע ולא ישלם: