וַיְהִ֣י ׀ כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל־בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן׃

וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. מִלָּבֹא עוֹד, וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: הוֹקִיר שַׁעַר הַשֶּׁמֶן.

וַהֲוָה כְּמִשְׁלַם מָנַיָא וַאֲמַרַת לִבְרָהּ קְרִיב לִי עוֹד מָנָא וַאֲמַר לָהּ לֵית עוֹד מָנָא וּפְסַק מִשְׁחָא:

הכלים. אשר שאלה:

הגישה וכו׳. כי לא ידעה אשר כבר נתמלאו כולם:

ויעמוד השמן. לא היה נשפך עוד:

ויהי כמלאת הכלים מבואר שלא שאלה כלים הרבה כל כך, ועל זה אמר הגישה אלי עוד כלי וכו' ויעמד השמן רצה לומר על ידי שלא היו כלים הרבה, ולא היה השמן מספיק לפרנסתה אחרי שילום החוב על ידי כן עמד השמן, רצה לומר שלא יצא מן האסוך שהיתה פיה למטה, רק עמד בתוך האסוך, ובזה היה האסוך עדיין מוכן להשפיע משמן הברכה בעתיד: